מותו הטרגי של נער חרדי בן 14 הוא אירוע מטלטל.
ראוי להרחיק ראות מעבר לאירוע המקומי ולנסות להתבונן בסימנים ובנקודות הציון שהוא חושף.
לזהות תהליכים באומץ, כמו שאומרים.
אין זו פרספקטיבה נוחה. אך אי-הנוחות הכרוכה בהתבוננות כזו קלה לאין שיעור מאבלה של משפחה על בנה היקר.
הקדמה:
עם ישראל מצוי בשלב היסטורי, שלב בו שאלות יסוד הנוגעות לזהותו, ייעודו ואורח חייו עומדות בלב סדר היום.
לא סדר היום התקשורתי, הרועש והשטחי – אלא סדר יום עמוק יותר: אפוף בזהות ונשמה, פנימי וכמוס.
די להביט סביב כדי לראות את ביטויי החיפוש המרובים אחר יהדות ומשמעות. רבים מחפשים תשובות משכנעות לשאלות הקיום: מי אנחנו, מה טעם לחיינו. כך כתבה לי בעבר אישה אמיצה, שנותקה ממורשתה ומצטערת על כך מאוד.
סימן מובהק למאבק הזה ניתן היה לראות שבועיים לפני שמחת תורה תשפ"ד, בכותרת עיתון 'הארץ' המייצג אליטה-לשעבר, ההולכת ושוקעת:
'יהודית ודמוקרטית? הגיע הזמן למחוק את המילה יהודית'.
מתוך נקודת מוצא זו יש לבחון את הדברים הבאים.
א. דריסתו למוות של נער חרדי – יהיו נסיבות האירוע אשר יהיו – אמורה לזעזע כל נפש שטרם הושחתה מוסרית, חברתית ובעיקר מנטלית.
כדי להבין את עומק הבעיה, ראוי להשוות את התגובות הציבוריות לאירוע זה לתגובות לאירועים אחרים, למשל לאחר הפגנות אלימות באזור גאוגרפי ותרבותי אחר – רחוב קפלן בתל אביב.
כנות הזעזוע אינה נבחנת בניסוח של פוסט בפייסבוק, אלא בעקביות: בקריאה למתינות, בהפסקת ההסתה, ובמעשים ממשיים. אחרת – זהו תשלום מס שפתיים ריק מתוכן
ב. הפער בין היחס הסובלני, המורכב, המכיל והאמפתי כלפי הציבור החילוני-שמאלני, הנתפס כשותף ל"בניין החומרי" של האומה, לבין היחס, ההפוך לחלוטין, כלפי מי שנתפסים כשותפים לשמירת רוחה – החרדים – מחייב בדק-בית לאומי רציני.
כיצד נוצר מצב שבו מול החרדים מקפידים על כל קוצו של יו"ד, מאיימים ומתפלפלים, ומנגד מגלים סובלנות אינסופית כלפי אלה שפוגעים בזהותה ובנשמתה של המדינה, גם כאשר נחצים קווים חוקיים, מוסריים ואינטלקטואליים?
על מה מעידה עמדת הנפש הזו?
יתכן שכך בדיוק נראית שנאת חינם.
ג. הבעות צער רפות ומנוסחות היטב של דמויות רבניות-ליברליות אינן יכולות לכסות על שנים של הוספת שמן למדורת השנאה.
כנות הזעזוע אינה נבחנת בניסוח של פוסט בפייסבוק, אלא בעקביות: בקריאה למתינות, בהפסקת ההסתה, ובמעשים ממשיים. אחרת – זהו תשלום מס שפתיים ריק מתוכן.
ד. בירור מחלוקות תורניות בין הציבור החרדי לבין הציבור הדתי-לאומי חייב להיעשות בחדרים סגורים, בין אנשים גדולים וראויים בלבד.
כשם שמנהל מחלקה אונקולוגית אינו משתף את עובדי התברואה בפרטי מצבו של חולה, כך אין משליכים מחלוקות עמוקות לזירה הציבורית הרחבה. אחרת מתקבלת תגובה ציבורית בלתי מרוסנת, שבה הרגש שולט ללא איזון של השכל.
ה. מה לא יקרה היום – וסביר שגם לא מחר?
לא יתקיים פאנל באוניברסיטת תל אביב על הסתה נגד מיעוטים. לא ייפתחו מהדורות מיוחדות שיבחנו את האסון מכל זווית.
לא תיחתם עצומה נוקבת להרגעת הרוחות על ידי תנועת 'הרבעון הרביעי' והדתיים שוחרי האחדות הנמנים עמה.
פוליטיקאים וארגוני 'טוב משותף' לא יפנו בשאלות נוקבות כלפי מי שדיברו במשך שנים על החרדים כמגזר חסר תועלת ותרמו בכך ליחס מפלה כלפיהם.
אהרן ברק לא יזדעזע אלא אם הדבר ישתלב באסטרטגיה שלו.
לא תתקיים הפגנת הזדהות אנושית על גשר קוקה-קולה ליד בני ברק. כלום.
יתכן שכך בדיוק נראית שנאת חינם.
בירור מחלוקות תורניות בין הציבור החרדי לבין הציבור הדתי-לאומי חייב להיעשות בחדרים סגורים, בין אנשים גדולים וראויים בלבד
ו. ואולי האבסורד הגדול מכולם: ניסוחים בהם מביעים השתתפות בצער על מותו של הנער – ומיד מצהירים נחרצות כי "מתוך דאגה לעתיד האומה" תצא לדרך "עצרת גיוס לאומית", ללא הידברות וללא תהליך הדרגתי, תוך ניכוס מכוער של המילה "לאומי"; ניסוחים שעשויים היו להישמע אותנטיים, אילולא השתיקה המוחלטת שננקטה בעבר מול ביטויי סרבנות חמורים, כאשר הדבר נגע לרפורמה המשפטית.
ז. היכן הייתה אותה מוטיבציה מוסרית נחרצת, נוכח עוולות זועקות לשמים בשנים האחרונות?
היכן הייתה האנרגיה הזו בפרשת הפצרי"ת, היועמ"שית, מול מטיפי הסרבנות, במשפט נתניהו, או במותו הטרגי של אהוביה סנדק ז״ל? היכן??
ח. ישנם רגעים בחייה של אומה, רגעים בהם ניצב האדם בצומת דרכים בה עומדות בפניו שתי אפשרויות בחירה בלבד.
בסופו של דבר, הזמן יגלה – אולי בניגוד לרצוננו – עם מי אנו מזדהים:
עם שומרי זהותה של המדינה למרות אי-אלו מחלוקות, או עם אלו המוחקים אותה בשלל סיסמאות.
ושומרי הזהות האלו שייכים למחנה יהודי, אמוני וכלל ישראלי ההולך וגדל, הולך ומתעצם בע"ה.
