א.
שלומי דדון הוא מעצב שמלות ערב, מהמפורסמים ומהוותיקים ביותר בסצנה התל אביבית.
הוא מעיד על עצמו, שאת כל ששת עשורי חייו הוא העביר בתור להט"ב מוצהר וגאה בתל אביב, אייקון להט"בי של ממש: מלביש את כל המי-ומי, הולך לכל מסיבה אפשרית, עושה סמים ושותה אלכוהול. עושה הכל מהכל – ובהגזמה, לדבריו.
ב.
לפני כמה שנים טובות הכל השתנה. שכנה שלו לחנות הזמינה אותו לסעודת שבת, והוא לא הבין מאיפה זה נפל עליו אבל החליט ללכת, תוך שהוא מבהיר לה שהוא "בא רק לקצת". אבל נראה שהקצת הזה הספיק כדי לנשוב בגחלת קטנטנה שבערה במעמקי הנשמה היהודית שלו. והוא נדלק.
ג.
וכך התחיל שלומי ללכת ליותר ויותר סעודות שבת, להתחיל לאכול כשר ולהתפלל בבית הכנסת, ולצעוד בדרך לחזרה בתשובה.
עקב בצד אגודל, התחיל שלומי – כך הוא מספר בעצמו – להרגיש איך המפגש עם התורה משנה אותו והופך אותו לאדם טוב יותר, סבלני יותר כלפי עצמו וכלפי הלקוחות, רך יותר.
אבל התורה יצרה אצלו שינוי עומק מטלטל אפילו יותר, שינוי טקטוני של ממש.
וכך, בחינניות, באמונה תמימה וכובשת ובלי להתנצל לרגע, שלומי המשיך לשרת את הלקוחות שלו עם כיפה ועם ציצית
ד.
אחרי תקופה שבה התורה והמצוות קנו אצלו מקום מרכזי בחיים, שלומי מעיד שהוא הרגיש שהוא פחות ופחות רוצה להיות חלק מהעולם הלהט"בי שאליו השתייך. לדבריו, זו לא הייתה רק החלטה 'מגזרית', אלא שהוא הרגיש שהמשיכה שהייתה לו לגברים, ושהיוותה מרכיב מרכזי בזהות שלו, הלכה והשתנתה.
"הבנתי שפשוט לא בא לי על זה יותר", הוא אומר בסרטון המצורף.
ה.
וכך, בחינניות, באמונה תמימה וכובשת ובלי להתנצל לרגע, שלומי המשיך לשרת את הלקוחות שלו עם כיפה ועם ציצית, ולא הסתיר לרגע את מי שהיה בעבר – ואת מי שהוא רוצה להיות בעתיד: יהודי שומר תורה ומצוות ששואף גם להקים בית כשר בישראל. כן, עם אישה.
ו.
לפני כשבוע הודיע שלומי על אירוסיו עם יסמין. היה מרתק לקרוא את התגובות ברשתות החברתיות להודעתם על האירוסין: מרבית התגובות היו מפרגנות, אבל היו גם כמה וכמה תגובות שהביעו פקפוק וספקנות במקרה הטוב, לצד זלזול ובוז במקרה הפחות טוב.
ולא רק כלפי שלומי, אלא גם כלפי יסמין. ממש כאילו למישהו יש גישה ישירה לעולם הרצונות ומערך קבלת ההחלטות שלה.
מזל טוב לשלומי ויסמין, שתזכו להקים בניין עדי עד ולהעמיד פירות מתוקים וראויים לפחות כמוכם
ז.
עצם השיח בין הצדדים היה מרתק. הוא הציף את השאלות: למי באמת מותר לבחור? מדוע כשאדם מחליף צד לכיוון אחד מריעים לו, אבל כשזה לכיוון השני חושדים בו? באיזה גיל מותר לעשות שינויים? ובכלל – למי יש מנדט להחליט האם שינוי שאדם עושה הוא אותנטי או לא?
ח.
אנשים כמו שלומי מגדירים מחדש את המושג חירות, החירות להיות אַתה.
הם מלמדים את כולנו שאף פעם לא מאוחר לשנות את מה שמכאיב לך ומקשה עליך. שהגאווה האמיתית היא הגאווה שבקדושה ובהתגברות, ושכשיהודי פונה אל השם ואומר לו "הנני", אבל באמת, השם יכול להעניק לו את כל משאלותיו, בריבית דריבית.
ט.
אנשים כמו שלומי בעצם מדגישים שלהט"ב זו נטייה ולאו דווקא זהות, רכיב ולא מהות, חלק ולא שלם.
שגם אם חיית כך כל חייך הבוגרים, אתה לא כלוא בבחירה הזאת. כמו בהרבה בחירות אחרות בחייך, שהשינוי מגיע לא מכפייה או ממצוקה חיצונית (שהרי שלומי היה מקובל ואהוב על כל סביבתו גם כשחי כגיי מחוץ לארון), אלא מקיום הפסוק "קרוב השם לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" (ולא כאן המקום להרחיב על המושג האלוקי ומשמעות קרבתו אלינו).
זהו נושא מורכב, המחייב חמלה, הקשבה אמיתית ושיח רציני.
אנשים כמו שלומי עוזרים לעם ישראל להיות ראוי למה שהשם ייעד אותנו להיות בפרשה שקראנו הבוקר: "ממלכת כהנים וגוי קדוש".
