מחשבות על מצבנו לאחר שנתיים במלחמה

א. שבויים יהודים זה חילול השם

כל עוד יש נפש אחת מישראל השבויה בין האומות הרשעוֹת, זה חילול השם מאין כמוהו.

זהו חילול כבוד ישראל משום שהוא מעיד על חולשותיו, וחילול כבוד ישראל משמעו חילול כבוד ד' בעולם.

כשכבוד ד' מאבד מיוקרתו בעולם, העולם כולו מתקלקל, מרקיב ונהרס, ואז הרִשעה מרימה ראש.

חושבת אז הרִשעה שהזמן ישחק לה.

לא סתם לקראת סיכומה של גלות ישראל, גלות המעידה על חולשתו של ישראל ולכן מהווה חילול השם עצום, מצאה הרִשעה הנאצית אומץ לשלוף את טפריה ולהכות ללא רחם.

אין לך חילול השם גדול יותר מאשר הגלות. וכך גם השבי.

שבי יהודי הוא חילול השם מתמשך.

שלא כמו הנופלים הקדושים, מצב של שבויים הוא מעווָת שכן יוכל לתקוֹן, בכל יום ויום. מעבר לכאב הפרטי הבלתי נתפס, שעליו אין צורך להכביר במילים, זהו גם דבר הפוצע את הלב הלאומי.

אנחנו לכודים בשבי תודעתי המשחק בכללים של האויב. אנו שבויים. וזה חילול השם הגדול ביותר

ב. יש רק דבר אחד שמוריד את כבודנו הלאומי יותר מאשר שבויים – והוא: כניעה לשובים!

כניעה יכולה להיות בהסכמים שבהם אנחנו מוותרים לאויב כדי שיואיל בטובו לשחרר את אחינו.

כניעה יכולה להיות גם תודעתית. זו הכניעה היותר חמורה והיותר נסתרת, שבה אנחנו משתעבדים לצורת חשיבה הזרה ליהדותנו. אנו משתעבדים לחוקי המשחק שמתווים לנו.

מוסר הלחימה הנוצרי והפרוגרסיבי, השולט בפקידות המדינה, מנהל את המלחמה הזאת בניגוד לרצון העם.

וכך אנו משתמשים ב'שיטת הפשיטות' של הפיקוד הצה"לי וב'זכויות האויב' של הייעוץ המשפטי. זהו שבי שבגללו נהרגו מאות לוחמים ואלפי יהודים אמיצים וקדושים.

האין זה השבי המסוכן ביותר?

העזתים, המכירים את חולשתנו, והיודעים כי צה"ל משנה תוכניות בשל חשש לחיי השבויים גם במחיר סיכון חיילינו, הקפידו לשנע שבויים לאזורי הלחימה של צה"ל, כדי שצה"ל לא יתקוף את המקומות שהעזתים מעוניינים שלא יתקוף.

אנחנו לכודים בשבי תודעתי המשחק בכללים של האויב.

אנו שבויים.

וזה חילול השם הגדול ביותר.

ג. פירוק טבעת האש

כמעט בלי לשים לב נלחמנו במלחמה הזאת ב-7 חזיתות שונות, ובכולן הִכינו את אויבינו באופן שלא ייאמן. אמנם בשום זירה לא מוצתה המלחמה עד הסוף, אבל אל יהיה הדבר הזה קל בעינינו.

הצלחנו לפרק את חיזבאללה, עזה, את אסד וצבאו בסוריה, את הגרעין האיראני, להפציץ בלב קטאר שבאמצעות כספה שולטת בכל בעולם – כל זאת ועוד בתוך כל הלחצים והמתחים הגיאו-פוליטיים והדיפלומטיים ורגישות היחסים הבין-לאומיים. מי שאינו מבין שזוהי אבן דרך בתולדות ישראל, לא מבין היסטוריה ולא מבין פוליטיקה.

יש מי שיצמצם את כל הסתכלותו ל'מבט דרך קשית', המתעסק רק בתחום אחד ולא בתמונה השלמה, ויצעק 'אבל מה עם ההתישבות בחומש?!', או שיצעק 'אבל מה עם הרפורמה?!', או למשל 'אבל מה עם ביזור הכלכלה?!'. יש כאלו, אבל הם לעולם לא יבינו מנהיגות ואחריות על כלל ישראל מה היא.

צריך להבין:

במצבנו, כשכל מערכות המדינה הן לעומתיות לרצון העם;

כשרבים בעם עונדים את סיכת הכניעה הפרוגרסיבית הצהובה;

כשהמוני תמימים שימושיים נוהרים לכיכר ניצול החטופים של מטה המשפחות החטופות;

כשאנשים דתיים הדהדו בקול רם לא קריאה לניצחון, לא ביקורת נגד המחלישים והמפרקים, אלא דווקא הכפשה, פילוג והתנגחות נגד הציבור השומר תורה ומצוות, וכמעט אף אחד לא הגן עליהם;

כשכל הסחות הדעת האלו פירקו אותנו מבפנים, הרחיקו אותנו מהניצחון, מההכרעה, מהקריאה לפרק את אויבינו בלחימה אינטנסיבית לפי המוסר היהודי ולא הנוצרי, לפי רצון העם ולא בכפייה מצד יועצים משפטיים ודיפסטייט לעומתי –

כשמבינים את זה, מבינים שההישגים שלנו עד עתה הם לא פחות מדמיוניים!

אחריות דורשת להחזיק חשבון רחב וגדול, להבין את כל מרחב האתגרים.

ד. גולת הכותרת של השנתיים האחרונות

יחד עם זאת, עם כל הכבוד לפירוק רוב חזיתות המלחמה שמולנו, בידוע הוא שהאתגר הכי גדול שלנו מעולם לא היה ולא יהיה אויב חיצוני. 'קמח טחון טחנת, היכל שרוף שרפת' אומרת במדרש ירושלים לבבל.

להכריע את רוב אויבינו יכולנו ונבנה בנו הרצון לכך כבר לאורך שנים רבות, אילולא הדיפסטייט החוסם את העם מלבטא את רצונו הבריא והחכם.

במובן הזה, הדבר אולי הגדול ביותר שקרה פה בשנתיים האחרונות הוא מינוי האלוף במיל' דוד זיני לראשות השב"כ.

זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה שהרוב היהודי – שכבר כמעט חמישים שנה מנצח בבחירות כמעט בקביעות – מצליח למנות פקיד בתפקיד בכיר כל כך.

פעם ראשונה.

ככה נראים ריפוי ואחדות! כאשר לעם, הריבון, 'מותר' בפעם הראשונה גם להשפיע, אפילו בניגוד לדעתו הכוחנית של הדיפסטייט.

כשמבינים שהדרך לניצחון בכל אתגרינו הוא בהבסת הפרוגרס ובפירוק הדיפסטייט – מבינים את התמונה הכוללת.

כמובן עוד ניפול, נחטוף ונכאב, כי ככה נראים החיים. אך אנו בכיוון מופלא

ה. עם ישראל – פניו לאמונה וליהדות

מבצע ההונאה הגדול בהיסטוריה הוא מסע התעמולה של התקשורת הישראלית. יום יום ושעה שעה, בהשקעה של מיליארדים, התקשורת מספרת לכל המעוניין שהחברה הישראלית היא בכיינית, חלשה, מדוכאת, שברירית, חסרת זהות, מנותקת שורשים, נטולת משמעות, עלובה ונרפית.

מי ששומע את זה הם לא רק רבים מבני העם היושב בציון – אלא גם אויבינו. והם האמינו לזה.

ברור שאם סינואר, נסראללה וחמינאי היו שומעים במקום ערוץ 12 את מערך השיעורים של מכינת עלי, למשל, הם לא היו מעיזים לתקוף.

אולי כדאי להתחיל לתרגם את השיעורים לפרסית…

ו. מרגש לראות את העוצמות של הדור

העוצמות של החיילים הצעירים, שפשוט לא מתלוננים ורק דוהרים קדימה לניצחון;

של העם – שאינו נשבר ומוכן להמשיך עד הסוף בכל מחיר;

של הצבא, שנהיה יהודי הרבה יותר – ולכן גם מנצח הרבה יותר.

של השבויים, ששבו מן הגיהנום העזתי והתחברו ישירות לשורשיהם ולאביהם שבשמיים –

"שם הרגשתי הכי קרוב לקב"ה. זה מה שהחזיק אותי", הם אומרים.

כשמתנתקים מכל הקליפות, מכל תקוות השווא לאחוז במשהו חומרי יציב, מתחברים לשורש האמונה.

וכך אמר עומר שם טוב בן ה-21 לקהל בצל סוכתו:

"אם יש משהו שאני 'מתגעגע' אליו בשבי, זה הדרך שבה הייתי מדבר עם השם. אני עד היום מנסה לעשות את זה. פעמים אחדות שאני מצליח להרגיש אותו ברמה שהרגשתי אותו שם. כי שם הייתי מדבר איתו ורואה ומרגיש אותו. אתה מרגיש את הלב שלך מתרחב באמצע החושך. ואתה מרגיש אור ענק. ב"ה".

אנחנו בכיוון טוב.

כמובן עוד ניפול, נחטוף ונכאב, כי ככה נראים החיים.

אך אנו בכיוון מופלא.

עלינו רק להמשיך בדרכנו, ולדחוף עוד ועוד לכיוון הזה שאליו אנו כמהים ומשוועים.

כי באינטואיציה היהודית שלנו אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו מחפשים, ומאין נקבל את הכוח להגיע לשם.

בע"ה.