במוצ״ש הייתי בהופעה של הזמר שלום חנוך בפארק.

בעלי קנה כרטיסים וזרמתי, על אף שאינני חובבת גדולה של הופעות בפארק.

החוויה היתה מזעזעת במיוחד.

ראשית, בגלל החום והלחות הבלתי נסבלים.

ושנית, בגלל משהו מהותי וגדול בהרבה עבורי.

לאיזה טמטום, מורך לב, קהות חושים וסכנה הן מובילות, מתוך גודל השקר חוסר ההבנה של התמונה.

זהו כוחה של שטיפת מוח באמצעות התרבות!

האומן ושיריו הם פסקול ילדותי והתבגרותי. אני יודעת 80% מהשירים בעל פה.

נושאי השירים, הטקסט והמינוחים – לקוחים מהנרטיב של סוף שנות ה-80 ובמהלך שנות ה-90, לפני הסכמי אוסלו.

הזמר, נושק לגיל 80, יצא אט אט לקדמת הבמה והתקבל באהבה עצומה.

הקהל היה מאוד הומוגני – זוגות וקבוצות חברים ילידי השנים 65' – 80'. אנשים יפים ו'נכונים', שמורים, קצת מאפירים או מקריחים.

דור מאוד ספציפי ומובחן.

פה ושם גם הגיעו עם ילד בן עשרה וזהו. כמה וכמה מהם עם חולצות שעליהן כתוב "חטופים עכשיו". לאורך ההופעה גם היה מי שצעק "את כולם!", וחלק מהקהל (ממש לא כולם) ענה לו בצעקה – "עכשיו!"

והיה 'חם ונעים':

גם כששרים "פנו הדרך הנה בא הרוצח… הוא לא עוצר באדום!", שכנראה נכתב על אריאל שרון אחרי מלחמת לבנון הראשונה, הלילה כולנו שרים "אתם יודעים על מי". עם השמעת השיר – רחש מוסכם בקהל מלווה ניד ראש, עד כמה המילים הקשות הן 'נבואיות ורלבנטיות'. במסכים סרטון מאיים של כלבי טרף עם מבט של דם רצים לתקוף אזרחים. כלבי הטרף הם כנראה רמז לנתניהו ו/או מצביעיו, אבל לי הם בעיקר הזכירו את הנוח'בות, יימח שמם.

וגם כששרים "והנה הוא חוזר למלחמה, בלי לומר מילה" (מי יודע לכמה מהקהל יש בנים שכעת מסדרים ציוד לפני כניסה לעזה…);

וגם כששרים "משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן…״;

טוב שלא שרנו כולנו יחד את השיר "זהו האויב שלך… בדיוק כמוך, כמוך בדיוק", שיצא כשנתיים לפני הסכמי אוסלו.

כיוון שגדלתי בתרבות הזו, עליכם להאמין לי שתיארתי את הסנטימנט בפארק ממש כפי שהוא. בקיצור, כל הנרטיב והרוח של הדור המבולבל הזה ב-90 דקות צפופות. קפסולה של זמן.

ו'כולנו', כל הקהל ההומוגני הזה, באמת נהנינו מאוד מהשירים הנוסטלגיים.

אבל אני כבר לא יכולתי.

המילים האלה לא ירדו לי בגרון. התקשיתי להוציאן מהפה.

תחושת הזיוף היתה עצומה.

ללא קשר לחולצות החטופים או לקריאות הביניים פה ושם.

זה לא העניין.

אני כבר מבינה מה עומד מאחורי המילים של השירים.

לאיזה טמטום, מורך לב, קהות חושים וסכנה הן מובילות, מתוך גודל השקר חוסר ההבנה של התמונה.

זהו כוחה של שטיפת מוח באמצעות התרבות!

וכבר לא יכולתי ליהנות מהמוסיקה שפעם כל כך אהבתי.

הרגשתי בצורה כל כך חזקה את הדיסוננס, את הניגוד בין מי שהייתי אי אז בשנות ה-90 ומה שהבנתי אז לגבי מילות השירים, לבין האדם שאני היום ומה שאני יודעת עכשיו בשכל ובלב, אחרי שראיתי בעיניי, וכל מה שאני עכשיו אוהבת ומאמינה בו.

איזו גבורה חולנית יש בלצעוק "משיח לא בא"?! שזה הרי בדיוק הפוך מ'מלך המשיח'.

דור שלם, שלא באמת מכיר את מסורת אבותיו, עמד וצעק שנים בהופעות "משיח לא בא!" – ואני הייתי ביניהם – ולא הבין שהוא זורק ביצים סרוחות על סבא וסבתא שלו.

רציתי להקיא.

חוויה מטלטלת, שאני לא יודעת אם הצלחתי להעביר כאן במילותיי.

כותבת ובוכה תוך כדי.

לא רק מוסיקה טובה היתה שם, אלא התרחשות של משהו אותנטי עמוק, עתיק ועוצמתי. תיקון

למחרת, כאילו 'במקרה' – אם בכלל יש דבר כזה – נתקלתי בהקלטה של ישי ריבו בהופעה חיה.

ישי ריבו ממלא בשנים האחרונות מפה לפה את פארק הירקון ואת היכל התרבות בקהל צעיר מכל שכבות העם, ומרטיט את הלב עם מוסיקה ישראלית מקורית אמונית.

קידוש השם, יש מי שיאמר.

בסרטון שראיתי מופיע ריבו מול קהל של רבבות רבבות צעירים יהודים אמריקאים וישראלים במדיסון סקוור גארדן, והם שרים איתו בהתלהבות עצומה "סיבת הסיבות, שומע תפילות… ורק לך נאה להודות". אנרגיה מחשמלת. לא רק מוסיקה טובה היתה שם, אלא התרחשות של משהו אותנטי עמוק, עתיק ועוצמתי. תיקון.

והנה שוב אני בוכה.

הבנתי.

מה שראיתי בפארק הוא פרק ארוך שנגמר.

היום הנשמה והלב של הצעירים של עם ישראל במקום אחר לגמרי. הם במקום הנכון, והכל הכל יהיה טוב.

בעזרת השם.