א. הזיות בהבנת טבעה של המציאות
הכשל הבסיסי ביותר בכל דיון בין תפיסות ימין לשמאל הוא הדילוג על טבעה של המציאות.
ההתעלמות מטבעה של המציאות האנושית היא ממש פיצ'ר בשמאל. הוא רואה מלחמות כמו תקלת יצרן. מחזירים למפעל ומחליפים מוצר. "עם מי עושים הסדר. למי מוסרים את רצועת עזה. מה האלטרנטיבה. מי היריב הרציונאלי. זה כנראה קרה בגלל תסכול ויאוש. החלטנו שמסיימים אז בטוח שאפשר למצוא איזה מצרי או סעודי טוב שיסגור לנו את הפינה ויאפשר לנו להיפטר מהמטרד הזה. הרי בשביל מה הם קיימים?"
אך מי שמתייחס למלחמה כמו אל תקלת יצרן, יסתובב כל חייו בין סוחרים חדשים, עם מלוא חופניים הבטחות של אנשי מכירות, וישנא את מי שמכיר בטבעה של המציאות ומפנה את כוחותיו להתמודדות מיטבית עימה.
כשמתעלמים מטבען של מלחמות, אתה נידון לשוב ולחזור עליהן. השמאל, בבורחו מהמלחמה, דן אותנו למלחמת נצח שתמיד תרדוף אחרי הבורחים ממנה
צורת החשיבה של השמאל אינה יחודית בהעדפתה חיים ללא מלחמות. היא יחודית בכך שהיא חושבת שהיא יכולה להעלים אותן על ידי מחשבות מדומיינות הלקוחות מסיפורי אגדות. משם קל מאוד לגלוש למחשבה שמי שממשיך להילחם כנראה אוהב מלחמת נצח.
המחלוקות העמוקות בין ימין לשמאל הן כביכול על תפיסת עולם. אך המחלוקות האידיאולוגיות הקוטביות ביותר הן על טבעה של המציאות עצמה. ראו ערך: "הם בכוונה הורגים את החטופים כי הם רוצים מלחמות נצח. זה משרת אותם פוליטית". אי אפשר להבין את הג'יבריש המטורף הזה, שנראה כלקוח מאנשים על פטריית הזיה, בלי להבין את טבעה של צורת החשיבה של השמאל העמוק.
וזה הפאנצ': כשמתעלמים מטבען של מלחמות, אתה נידון לשוב ולחזור עליהן. השמאל, בבורחו מהמלחמה, דן אותנו למלחמת נצח שתמיד תרדוף אחרי הבורחים ממנה.
ב. הרוצה למזער מלחמות ינצח אותן
מי שחושב בצורה הזו יתקשה מאוד להבין את זה שבוחר להמשיך להילחם. הוא לא יוכל אפילו לשער שיש אפשרות אחרת להתמודד בצורה נכונה עם מלחמות: להתעקש לנצח אותן. ואם אפשר, אז לגרום לאויב להתייאש. כמה שיגרם יותר יאוש לאויב, כך המלחמה הבאה תקטן, תתרחק, ותמוזער. קוצר רוח מוביל לתוצאה הפוכה. לחשוב שהאויב שלך זקוק לתקווה – גורם למלחמת נצח.
חשיבה זו רלוונטית במיוחד כלפי אויב שעבורו מלחמה נועדה לאסלם את כל העולם ולהשמיד את ישראל; ומשמעותית במיוחד במלחמה שאיננה אירוע סימטרי מבחינה מוסרית. יש צד תוקפן. יש צד המונע מרוע. הוא לא יוותר אלא אם יוכנע.
בשביל להבין את כל זה לא צריך אמונה או שאר רוח. לא צריך משיחיות. מספיק להיות עם שתי רגליים על הקרקע, ולרצות לחיות ולא להתאבד. זה די והותר בשביל להחליט שבהתמודדות מול אויב שקם בבוקר כדי להשמיד אותך, יש רק תמונת סיום אחת אפשרית: מגף על הצוואר עד פרפורי הגסיסה האחרונים. או בשפה הפיוטית של דוד המלך: 'ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם'. וככל שנפנים זאת, כך המלחמה תהיה קלה וקצרה יותר.
מלחמה נגד רוע היא לא מטרד כרוני נלווה לחיים. היא חלק מהותי מביסוס הטוב בעולם, והשלטת הטוב באדם. היא מבחן אישיות, מבחן אופי
ג. אמון בנצחון הטוב, ושאר רוח של אמונה
במבט נוסף, כדי להתמודד נכון עם המלחמה אנו זקוקים לאמון גדול בטוב בעולם, ולדעת להילחם עליו בגבורה גדולה. להסתכל לרוע בעיניים. זו מחשבה שרבים בשמאל לא רוצים לאמץ. הם מעדיפים לצייר את הפאציפיזם שלהם כאמון בחיים ובאדם. אך מאחורי זה מסתתרים פחדנות וחוסר יכולת להתבונן בפני הרוע. הם מעדיפים להעמיד פנים ולספר סיפורי אגדות. האמנים שחותמים על מכתבי תמיכה באנשים הכי שפלים עלי אדמות אינם תמימים. הם בעומק העניין איבדו את משמעות ערך החיים. איבדו את האמון שיש בעולם רע וטוב, ושראוי להילחם עבורו. הם מעדיפים לעסוק בתדמית של עצמם מאשר להסתכל במראה.
בשביל לשמר את היכולת להילחם על הטוב בעולם, כדאי מאוד שנכניס לסיפור גם אמונה, יהדות וציפייה משיחית. אלה יהפכו לנו את המלחמה מארוע שמאופיין בהתמודדות נבונה עם עובדות החיים בלבד, למשהו משמעותי הרבה יותר. מלחמה היא לא תחביב ולא משאת חיינו. היא התמודדות קשה עם רוע תקיף ואלים מאוד. היא דורשת מאיתנו גבורה אדירה. במלחמה אנו מאמצים את כל האמון האינסופי שלנו בטוב, כדי להתגבר על הרע. מלחמה היא שעת מבחן לכוחות הטוב שבנו. אלה שדוחים אותה, בוחרים למסור את העולם על מגש של כסף לרוע, להרים ידיים ולוותר.
מלחמה נגד רוע היא לא מטרד כרוני נלווה לחיים. היא חלק מהותי מביסוס הטוב בעולם, והשלטת הטוב באדם. היא מבחן אישיות, מבחן אופי. היא מסמלת את כל המישורים, הרוחניים והפיזיים כאחד, בהם אנו נדרשים להתאמץ, להתגבר, להתמסר ולהסתכן, מכוח אמונתנו בעולם הזה, ובהתעקשות על כך שבעולם הזה, החומרי, הסוער שלנו – הטוב יכול להתגבר ולנצח.
בניגוד לתרבויות אחרות המתקיימות סביבנו, אנו לא חיים בשביל להילחם; אנו שואבים מתוך אתגרי המלחמה תעצומות של התגברות והתמסרות, ואמון בנצחון הטוב בעולם. זה נקרא לגשת אל המלחמה בתודעה של אמונה וציפייה משיחית.
והתפיסה הזו – בניגוד לתפיסה הכל כך דלה ושטחית עליה גדלו חלק מהגנרלים כאן – תיקח את הצבא שלנו אל הדור הבא, תנהיג ותנצח. היא לא תעסוק בהבטחות של יונה ועלה של זית, ולא תפריח אשליות והזיות. מתוך האמון העמוק שלה בטוב, היא לא תשוב עד כלות הרע. ומתוך שהאמון בטוב יגדל, והרוע יובס, המלחמות יהפכו לנדירות, והעתיד אכן יבשר שלום.
