א. יש מי שרואה את ההתנגשות בקרבנו – בין שמרנים ופרוגרסיבים, ימין ושמאל, ועוד – כסדקים של חורבן. הם מצהירים על כך שהם מפחדים מ'חורבן הבית השלישי'. הם בטוחים שהדרך היחידה להינצל ממנו היא להושיב את כולם סביב שולחן עגול ולהגיע לעמק השווה; או-אז נינצל מחורבן נוסף. חלקם באמת מאמינים שפשרה הדדית תפתור את הכל. חלקם משתמשים בשיח הזה בציניות כדי לפרוט על רגשותיו של הימין הדתי ולגרום לו לוותר. במעגלים האלה יש תמיד נציגות מסוימת מאוד, אזורי חיוג תרבותיים ספציפיים מאוד. אבל נניח לזה כרגע, וניגע בשאלה הרבה יותר יסודית.
האם ההצהרה הזו על חשש מחורבן בית שלישי היא נכונה, ערכית וריאלית? האם זו קריאת מציאות נכונה? האם מדובר בעמדה ערכית מעצימה שניתן לצמוח ממנה? מאיפה ההצהרה הזו נובעת? שמא היא דווקא טעות מאוד יסודית ועמוקה?
כל תפיסת המציאות משתנה כשמבינים שאנחנו לא מנסים להציל את בית שלישי מחורבן, אלא דווקא הפוך – להתחיל לבנות אותו מתוך ציפייה אדירה
ב. להבנתי, המיקוד שלנו צריך להיות אחר לגמרי. הקריאות הציבוריות לגבי חשש מחורבן נוסף, הגוברות כל שנה סביב תשעה באב, מחמיצות באופן העמוק ביותר את המציאות שלנו.
הכל מתחיל מקביעה יסודית הרבה יותר: המושג הזה של 'שמירה על בית שלישי' מעיד על אופקים צרים מאוד. הבית השלישי טרם עומד. בקושי סיימנו להניח את הפיגומים והיסודות לתחילת הבניה של בית שלישי. אנו בעיקר עומדים ומצפים לצמיחה, ללידה, לבנין שלם. אנו רק בראשית מעלה הדרך.
וזה משנה את התמונה כולה. כל תפיסת המציאות משתנה כשמבינים שאנחנו לא מנסים להציל את בית שלישי מחורבן, אלא דווקא הפוך – להתחיל לבנות אותו מתוך ציפייה אדירה.
ג. כשאנחנו מתבוננים על החיים שלנו לטווח הרחוק, לחזון גדול הרבה יותר מ'מקלט בטוח ליהודים', זה משנה את כל המבט על החיכוכים הפנימיים בתוכנו. אלה לא סדקים של חורבן, אלא כאבים של גדילה ולידה. אנחנו בתהליך מאוד משמעותי של צמיחה. משהו גדול הרבה יותר הולך ונולד. ודווקא בגלל זה יש קבוצות המנסות בכל כוחן לשמר את המוכר והקיים, ולקבע את החזון של תנועת מפא"י ההיסטורית כחזון הסופי של מדינת ישראל. לחזון הזה הן קוראות 'בית שלישי'. מבחינתן הוא כבר נבנה. רק צריך לשמר אותו. חלילה לא להזיז את הגבינה מהנוף בפנטהאוז בקומה העשרים.
זו קריאה כושלת הנובעת מגאווה וראייה צרה מאוד של הישגי הדור הראשון. אנשים נאחזים מתוך מרמור ויאוש בקרנות המזבח כי מה שקיים כבר מוצה, ואין להם בתודעתם כלי המאפשר לראות את הקומה הבאה.
מי שנמצא בתודעה של ציפייה לבנין שלם לא מדבר על הקיים במונחים של 'בית שלישי'. זו יוהרה שקרית. מה שקיים איננו בית שלישי. אלה הם הפיגומים והיסודות. הבנין הולך ונבנה לאיטו.
עם ישראל חלם וחולם הרבה מעבר. הבית רק בראשית בניינו. זו לא מרפסת בפנטהאוז כי אם בקושי הכלונסאות של יסודות הבנין. והפער הזה בחזון מוליד חיכוכים והתנגשויות. זה חלק מתהליך הגדילה. זה לא אירוע של שולחן עגול, של תפיסות שונות הזקוקות לפשרה כדי למנוע חורבן. זה אירוע של גדילה, צמיחה ולידה, עם כל הקשיים, הכאבים והמאבקים הכרוכים בכך.
ד. יתרה מזו: החרדה החיצונית מ'חורבן בית שלישי' היא ביסודה ביטוי לחרדה פנימית. החזון החומרי של המפעל הציוני כולו מגיע למבוי סתום. בעידן הפוסט ליברלי, החזון הזה שכח את קיומו של עם, והפך למשועבד כולו לזכויות של כל פרט ברחבי גלובוס באשר הוא.
והפרט לא מצליח להתרווח בכורסה מול הנוף בפנטהאוז. האויב החיצוני לא נותן. הוא מכריח אותנו להילחם. דווקא הוא משקף לנו שאנחנו רק באמצע התקומה שלנו כעם. העיקר נמצא בכלל עוד לפנינו. את מה שדור מפא"י כינה 'מגש של כסף', אנחנו רואים כפיגומים של בנין גדול הרבה יותר. אלו ציפיות שונות לחלוטין: צפיה למרחוק, לבנין שלם. וכשאתה עומד על היסודות וחולם על הבנין, אין חרדה, רק ציפיה, גם כשרואים לפנינו מאבקים חיצוניים וחיכוכים פנימיים.
הדור הבא יעלה על הדור הזה. אנו רואים זאת כבר ברוח הלחימה. ועוד נראה את זה הלאה, בקומות נוספות של תחיה ותקומה, גשמית וגם רוחנית. המבט שלנו מכוון קדימה בציפייה. המבט נשוא לפנים ולא לאחור
ה. ודאי שאסור לקחת כמובן מאליו את הקיים. אנו שמחים בו מאוד ושמחים להילחם עליו אבל לא מתחפרים בו בקנאות. המאבק על הקיום, על הקיים, הוא רק הבסיס לקומה הבאה. כשמבינים שאנחנו רק בתהליך של צמיחה, והמציאות שלנו מאוד ראשונית, ומשוש שמחתנו טרם נבנה – אז אנחנו מבינים את הקשיים וגם את התככים הפנימיים כתהליכי גדילה. אנחנו לא חוששים מהם. לא נבהלים מהם. לא ממורמרים ולא מיואשים, לא מהחוץ ולא מהפנים.
אנו לא זקוקים לפיוס מדומה בשולחנות עגולים, פיוס שטוב רק לקמפיינים וסרטוני תדמית. לא זה יציל את הקיים. לא זה ימנע את החורבן המדומה. אנחנו מצפים, פועלים וגם נאבקים להצמיח קרן ישועה.
ו. עם ישראל הולך קדימה. הדור הבא יעלה על הדור הזה. אנו רואים זאת כבר ברוח הלחימה. ועוד נראה את זה הלאה, בקומות נוספות של תחיה ותקומה, גשמית וגם רוחנית. המבט שלנו מכוון קדימה בציפייה. המבט נשוא לפנים ולא לאחור.
והכל מתחיל מהשאלה, האם אתה בעמדה של חרדה מהגורל הישן או בציפייה לבנין שלם. זה משהו אחר לגמרי. האם אתה חרד לגורל בית שלישי שאתה מדמיין שכבר נבנה, כי אתה מתרפק על הכלונסאות בתחתית הבנין – או שאתה שרוי בציפייה גדולה לבית שלישי שרק מתחיל להיבנות.
