א. כְּלָבִיא יָקוּם – הרחבת והרמת מבט
אנחנו חייבים להבין את גודל השעה. 'זמנים היסטוריים' ו'הזדמנויות היסטוריות' נהיו מטבעות לשון שחוקים, אבל באמת כל רגע חדש מאפיל על קודמיו.
למשל, גם אם נחבר את כל המבצעים הגדולים שאנחנו מכירים – נכפיל את מבצע מוקד, יחד עם הביפרים, אנטבה והנחיתה על הירח, עדיין לא נבין מה עשינו לאיראן. אפילו מעצמה כמו ארה״ב עומדת ומשתאה נוכח התעוזה החריגה המתגלמת על ידינו, ובספק אם מבינה או אף מסוגלת לדמיין את רוחב ועומק פעולותינו, ווודאי שבעצמה טרם מצאה את העוז לעשות כמונו.
מה שקרה הוא פלאי הן מבחינת תעוזה, הן מבחינת יצירתיות מחשבתית, מקצועיות, אומץ מבצעי, אומץ מדיני, טכנולוגיה, אמונה בצדקת הדרך, ועוד ועוד.
כשעוצמתו ושמעו של עם ישראל מתנשאים בעולם – העולם מתעלה מתוהו לסדר, מאבדון למשמעות ואמונה
הקב"ה זיכה את הדור שלנו לחיות בזמנים כאלו גדולים. למה דווקא אנחנו? לא יודעים. אבל זאת עובדה.
והעובדה הזאת דורשת מאיתנו להיות אנשים בעלי מבט גדול, מבט רחב, מבט שמבין את גודל האחריות.
כל אומות העולם על מנהיגיהן, האנשים החזקים בתבל, עומדים דרוכים מצפים והמומים לראות מה הצעדים הבאים שנחליט לעשות. להחלטות שלנו יש השלכות ישירות על קיומן.
ב. כַאֲרִי יִתְנַשָּׂא – תחיית התכלית
כשעם ישראל חזק – העולם נהיה מתוקן יותר. מאז ומעולם עם ישראל מייצג את המוסר, את הטוב, את האמונה.
כשעם ישראל מסכן, העולם מקבל איתות: "חָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים".
אך כשעם ישראל מתנשא כארי, כל העולם כולו מתבשם מכך. כל העולם כולו מקבל אמון בכך שהטוב יכול לנצח.
הנצרות מבוססת על ייאוש מהטוב, ובאמת היא נולדה ברגע מאד מאד חלש של עם ישראל – חורבן בית שני ויציאה לגלות אדום.
לאומות העולם הכי פשוט לראות את זה ולהבין – 'הטוב הפסיד'. 'אלהים' 'מת'. נצלב. מפה והלאה ייאוש מהטוב. מהחיים. דיכאון וחוסר משמעות. עולם בהתפרקות.
מי שהגדירו את המלחמה נגדנו כמלחמה נגד 'הטוב' היו הגרמנים, שאמרו ברורות – 'אנחנו נגד עם ישראל כי אנחנו נגד עשרת הדיברות, נגד המוסר, נגד המצפון. כל התורה הנאצית היא האדרת הכוח לשם כח וברמיסת הטוב לשם כך, בניגוד הפוך אלינו שהכוח משמש את הטוב ואל הטוב.
כשעוצמתו ושמעו של עם ישראל מתנשאים בעולם – העולם מתעלה מתוהו לסדר, מאבדון למשמעות ואמונה.
ג. האם אנחנו מצדיקים את בחירתנו?
נבחרנו לחיות בזמנים כה גדולים.
נשאלת השאלה – במה אנו מתעסקים בזמנים כל כך גדולים?
אם היינו מוצאים חתן שממש בזמן חופתו רודף אחרי בעלי האולם כי הוא גילה שהפרחים בכניסה לאולם הם בצבע לבן צחור ולא ורוד פוקסיה כמו שהוא דרש, מה היינו אומרים על אותו חתן?
'אחינו, אתה מפספס. אתה מחטיא לתכלית שלך'.
צו השעה הוא גדול. האם ברגע זה העיסוק הנכון הוא בחיפוש אחר שוויון מדומה? ברדיפה אחר מי ששותפים לנו בזמנים הגדולים הללו, הגם שבדרכם שלהם?
מה עוד שלא חסרים כאלו שמנסים בכל כוחם ומוחם דווקא לטרפד את הזמנים הגדולים האלו.
האם הזמן הוא לרדוף את השותפים שלנו לכינונה של זהות יהודית בארץ ישראל?
ד. מספר הבדלים בין ה-7.10 לבין 'עם כלביא'
על רקע הפעולה המהממת של המוסד, ממש באותו יום, פרש ראש השב״כ שלצערנו חתום על המחדל הבטחוני וההשפלה הכי גדולה שאירעה לעם ישראל מאז שיבתו לציון.
מה ההבדל בין הפעולה שנראית המרשימה ביותר בהיסטוריה של המלחמות (ומי שמעקם גבות כנראה לא שמע כלום), לבין הכישלון הגדול ביותר אי-פעם בכל ההיסטוריה של המלחמות?
כלומר בין 'עם כלביא' לבין ה-7.10?
קודם כל ההבדל בין המוסד לבין השב"כ. במוסד יש עיסוק אך ורק בענייני חוץ. האויב הוא ברור. והוא בחוץ.
בשב"כ עם השנים ההגדרה למשימתו השתנתה, מוסר נוצרי תפס אחיזה בשם 'התניות משפטיות', ו'המחלקה היהודית' הורחבה ל'חטיבה'. אויבים שלנו כבר לא הוגדרו כאיום קיומי, ומה שהוגדר ככזה הוא דווקא 'הקרע הפנימי' שהוא שם קוד ל'קיצוניים מימין'. 'נוער הגבעות' שהוא שם קוד למתנחלים, ו'המשיחיים' שהוא שם קוד ליהדות.
בפה מלא כל ראשי מערכות הביטחון של השנים האחרונות טוענים שהאויבים שלנו אינם איום קיומי, ואיום כזה הוא רק האיום הפנימי.
מי שלא מבין שאיראן באמת הייתה מוכנה לשגר אטום ולאייד את כולנו, ועוד שהעולם היה שותק, זאת ראיה שהוא בן לאותו עם שעמד בתור למקלחות טרבלינקה, כשברקע מתנגנות יצירות פילהרמוניות, ואמר לעצמו שלא מתקבל על הדעת ולא יכול להיות שבני אדם יעשו את מה שמתכננים לו.
זאת ראיה שהוא חושב כמו יהודי.
אבל כן, לפעמים, צריך גם להבין את החשיבה של גרמני. או של איראני. או מוסלמי.
מה עוד ההבדל ביניהם?
יוזמים או מגיבים – ב-7.10 הגבנו למציאות. ב'עם כלביא' הובלנו את המציאות.
ב'עם כלביא' מערכת ביטחון אפשרה לנציג העם הריבון, ראש הממשלה נתניהו, להנחות אותה. ב-7.10 המערכת מידרה אותו, מרדה בו, והסתירה ממנו הכל עד רגע הפלישה.
אם היינו מוצאים חתן שממש בזמן חופתו רודף אחרי בעלי האולם כי הוא גילה שהפרחים בכניסה לאולם הם בצבע לבן צחור ולא ורוד פוקסיה כמו שהוא דרש, מה היינו אומרים על אותו חתן?
ה. השמאל מחפש משמעות
תופעה מדהימה שקוראת בשלושת הימים האחרונים היא חיפוש המשמעות החדשה של אוחזי רעיונות השמאל. זה מטורף. נגמרו להם הטיעונים, והם בחיפוש קדחתני אחר כל פיסת קצה חוט כדי לחפש איך 'לצנן את האמבטיה', איך למצוא למה הכל בכלל הפוך ואנחנו בכלל לא מבינים כלום. האם מנענו מלחמה קיומית שיכלה להיגמר בהשמדת כל המדינה או במאות אלפי הרוגים? 'כן, אבל לא אכפת לכם מהחטופים'.
האם פעלנו פעולה נועזת ומתוחכמת שמעלה את קרננו בעולם ומפילה את אימתנו על אויבינו? 'כן, אבל למה ראש הממשלה ניהל את זה מהבונקר?'.
לבעלי קיבה חזקה, מומלץ לצפות בתגובותיה של מנהיגת ונציגת מחאות השמאל, שקמה ברסלר, כדי להבין את ה-DNA של הפרוגרס. זה לימוד חשוב ועצום.
השמאל מחפש משמעות.
ו. הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא, לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה
מה בין 'קימה' ל'התנשאות'?
קימה היא התרוממות מנפילה או מישיבה.
התנשאות, לעומתה, היא בניית קומה חדשה, איכותית, עצמית.
נשיא הוא נישא מעל העם, והעם נושא אליו עיניים.
הנשיא של עם ישראל לעתיד לבוא הוא נצר לדוד המלך, הוא המשיח.
זאת הקומה הבאה שנבנית בדור שלנו, בנוסף על הקומה הבסיסית שאנו בונים פה בשמונים השנים האחרונות.
עם ישראל כָּמֵהַּ אליה. רוב הצעירים בעם שומרים שבת. חיילים בהמוניהם הולכים עם ציצית. לצד ההבנה שמאחורי הפרטים של המתרחש סביבנו עומד עולם שלם של מהות נשמתית שמבקש להיחשף, האינטואיציה הבריאה של עם ישראל מביעה את מה שהוא יודע – באיזו רוח באמת מגיעה ההכרעה.
"וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם, וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם".
בע"ה.
