א. אגדת עם עתיקה מספרת על ארבעה אנשים עיוורים שנתקלו בדרכם בפיל. אחד נאחז ברגל הפיל והסיק שלפניו גזע עץ. השני תפס בזנבו וחשב שלפניו שוט. השלישי מישש את חדקו והחליט שזהו זרנוק, והרביעי טפח על צדו של הפיל והגיע למסקנה שזהו קיר.
עד שהגיע איש פיקח ואמר להם "כולכם צודקים".
בשנים האחרונות נוצרו כל מיני גרסאות באיזה צומת דרכים עם ישראל נמצא, ועל מה הוויכוח הנוקב כל כך על המשך הדרך. אחד נאחז בסוגיות מדע המדינה, באקטיביזם משפטי והמאבק בין הכנסת לבג"ץ, ובין נבחרי הציבור לשלטון הפקידים. אחד נאחז בסוציולוגיה, בשלטון העם מול האליטות, בין "הנייחים לניידים", או בין ישראל הראשונה והשניה. אחד נאחז במאבק אידיאולוגי, במאבק בין מדינה יהודית למדינת כל אזרחיה, בין זהות לאומית לחוסר זהות גלובליסטית, בין תפיסה שמרנית לפרוגרסיבית.
עד שהגיע דן חמיצר ופתר לכולם את החידה. כולם צדקו. אבל לא תמיד קל לזהות את הפיל שבחדר.
בשנים האחרונות נוצרו כל מיני גרסאות באיזה צומת דרכים עם ישראל נמצא, ועל מה הוויכוח הנוקב כל כך על המשך הדרך
ב. ניצני הפורענות היו קיימים בראשית דרכה של הציונות. היו קבוצות שחשבו שהן הגיעו לארץ לא כדי לממש את נבואת שיבת ציון של כלל העם היהודי העתיק, אלא כדי להקים בה את החברה האוטופית המשכילה ומתורבתת עליה חלמו עוד באירופה של ברלין-וינה, ורק שנאת הזרים בכלל, והתקלה ההיסטורית של מלחמת העולם השניה בפרט, טרפדה את התכניות ואילצה אותם לגייס את כל כשרונם ולהקים כאן את "חברת המופת". הם לא חשבו על דמוקרטיה אלא על גרסה אנינת טעם שלה, שלטון קבוצת המשכילים (בעיניהם). בדורות הראשונים של שנות קום המדינה, קבוצה זו התעדנה בתוך התמהיל שיצר מפא"י, אך היא המשיכה תמיד לבעבע מתחת לפני השטח ולהיות חוד החנית של השמאל בארץ. את צורת החשיבה שלה היא העבירה בשדר פנימי כמעט אוטומטי לילדיהם ונכדיהם הצברים. כך הגיעו אלינו דמויות רבות בעלי כשרון במגוון תחומים, ביניהם גם חמיצר עצמו (שסבו עלה מגרמניה ערב השואה).
ג. הבדיחה הידועה על גבאי בתי כנסת, שהם מעדיפים בתי כנסת ריקים כדי שיוכלו לקיים תפילות מרוממות ללא הרעש של המתפללים, מתקיימת במידה רבה בצורת החשיבה של אותה קבוצת נאורים בעיני עצמם. הם מעדיפים דמוקרטיה ללא מצביעים, כדי שיוכלו לממש את החזון האידילי שלהם של "חברת המופת" ללא הפרעת ההמונים. הגישה הצינית הזו צמחה שלא במקרה בבית המדרש האירופאי, בו ציבוריות מזוהה עם ברבריות, ונאורות עם אליטיזם. בבית המדרש היהודי, לעומת זאת, המעמד הנשגב ביותר של מתן תורה התקיים רק בנוכחות עם שלם, והמימד הציבורי שלו הוא במהות תרבותו וחייו.
התפיסה עוברת גם לדור הבא. הבן לא נפל רחוק מהעץ…
מתי הנשמות האלה ינוחו??
ד. חמיצר מייצג קבוצה עם נציגות בולטת בהיכלי המשפט, האקדמיה, הפקידות, התקשורת ועוד. היא סבורה שהצלחת מדינת ישראל תלויה ועומדת בהנהגתה, והשאר רק מפריעים. אך היא טועה טעות חמורה ומסוכנת במהות כל העניין. הכשרון, הגאונות והברכה בעשיה, לא מגיעים מקבוצת האליטה יוצאי גרמניה. הם מגיעים משורשי העם היהודי כולו. הם אולי זכו בחלק ממנה כדי להשתמש בה עבור הציבור. כשהם בזים לציבור, הם בזים גם לעצמם, והופכים את עצמם לכלי ריק. הם בטוחים שהמדינה לא תשרוד רגע אחד בלעדיהם, כי הם שכחו שהעם היהודי כולו מוכשר הרבה יותר מכל קבוצה. המוקדים האליטיסטיים האלה מאבדים את עולמם וחכמתם, ומיטפשים והולכים תחת התנשאותם על הציבור של עם ישראל.
הפתרון בעיקרו איננו שולחנות עגולים, אלא סבלנות, התמדה, דעת, אומץ, שיפור מתמיד וענווה
ה. אך עיקר העניין כאן איננו סוציולוגי בלבד, כמובן. האליטיזם הבז לציבור, השאיפה לדמוקרטיה ללא מצביעים, התפיסות הגלובליסטיות של קבוצת ה"נייידים" (עיינו ספרו של גדי טאוב 'נייחים וניידים'), המזוהים עם השמאל במערב יותר מאשר עם בני עמם, הסגידה לקבוצה לא נבחרת של שופטי בג"ץ והתייחסות אליה כבית לורדים העומד מעל רצון העם, הבוז לנבחרי ציבור, הניכור העמוק לזהות הלאומית והיהודית, ההתנשאות על הקבוצות ששמרו באדיקות על השורשים ועל הרצף התודעתי של הקיום היהודי מיציאת מצרים עד ימינו, ראיית מדינת ישראל כיצירה חילונית חדשה מנותקת בהגדרה משורשיו של העם היהודי, כל אלה קשורים בקשר אחד בל ינתק העומד בבסיס התפיסה של הקבוצות הצועקות ברחובות ישראל כבר מספר שנים, ומאיימות להפיל את הבית על יושביו.
הבירור הנוקב הזה על המשך הדרך חורז אל תוכו את כל רבדי הקיום, האידיאולוגי, הסוציולוגי והפוליטי. מי שלא מעוניין במדינה יהודית גם לא מוכן שהציבור יכריע בעצם השאלה הזו. האחד תלוי בשני. הגרסה שלהם של ערכי הליברליזם הדמוקרטי בהגדרה הורג את הדמוקרטיה יחד עם הלאומיות והדת.
ו. איך הגענו לבירור הנוקב הזה? מסיבות טובות! תנועת מפא"י כבר נסוגה. קבוצות עם זהות לאומית יהודית שורשית ואיתנה יותר מתחזקות ונדרשות להנהגה ומעורבות יותר מאשר בעבר. השינוי הזה מבהיל את קבוצת "חמיצר" ומעורר אותם לסוג של קרב מאסף. הפתרון בעיקרו איננו שולחנות עגולים, אלא סבלנות, התמדה, דעת, אומץ, שיפור מתמיד וענווה.
גם הקבוצה הזועקת את נשמתה תמצא בסוף את מקומה, אולי אחרי שיחד עם כישוריה הרבים מאוד, תמצא גם עוד כשרון אחד קטן שיקנה לה ולנו תיקון גדול: ענווה.
