טווח גבולות הגזרה של היכולת לשמוע דברים מורכבים לאחר 'סערה ציבורית' הוא מוגבל. אך בעת הזאת, גם לשתיקה יש מחיר.
לכן אניח כאן את דבריי, וישפוט הקורא בנפש חפצה ובהקשבה כנה.
אך אם אתם חושבים שהדברים עלולים לגרום לכם לשנאה ומחלוקת, הניחו אותם בצד.
אוהב אני כל יהודי ויהודי גם אם אני חלוק עליו בתפיסותיי. אנא, זכרו זאת לאורך קריאת הדברים.
דבריו של הראשון לציון, הרב יצחק יוסף, על הרב תמיר גרנות עוררו סערה תקשורתית גדולה.
קטונתי, אבל איני מסכים עם דבריו של הרב יוסף, ומצד שני גם איני מסכים עם הרב גרנות. שיזכו שניהם לחיים ארוכים וטובים.
סערה גדולה תמיד מתחוללת כאשר האירוע הבודד מנותק מההקשר הרחב, אמירות תקיפות מובלטות, ובנוסף לכך יש אנשים המלבים את אש המחלוקת במקום לכבות אותה.
המציאות כבר לימדה אותנו שוב ושוב, שכאשר מתבצע משפט שדה תקשורתי כדאי לקחת אוויר, לעצור ולשאול: האם שמענו את כל האמת? — "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק".
הדיון כאן, למשל, כבר מזמן חולל לצערנו.
סערה גדולה תמיד מתחוללת כאשר האירוע הבודד מנותק מההקשר הרחב, אמירות תקיפות מובלטות, ובנוסף לכך יש אנשים המלבים את אש המחלוקת במקום לכבות אותה
הנה העובדות:
במשך שנה וחצי מנהל הרב גרנות מסע תקשורתי ותורני תקיף נגד רבני הציבור החרדי.
במדינה דמוקרטית שקיים בה חופש ביטוי, זו כמובן זכותו.
לאחרונה הוא התראיין בערוץ 12 – ערוץ שאיש לא יחשוד בו באהדת יתר לחרדים – וקרא לחרדים להתגייס לצבא, "כי כך התורה אומרת". והוסיף: "אצל הקב"ה אין שקרים, אי אפשר לזייף, חותמו של הקב"ה אמת. אתם יודעים את זה ואתם חייבים לפעול לפי האמת".
אך האם תלמידי ישיבות חרדיות צופים בערוץ 12? האם ראיון בערוץ שכזה יוסיף אהבה ואחווה, שלום ורעות? או שמא יסייע למי שפועל נגד היהדות לחכך ידיו בהנאה מיוחדת?
האם כך מדברים בכנות עם העולם החרדי? או שמא עם כאלה המעוניינים לשמוע 'רב אחר', שמדבר נגד חרדים?
בשורה של ראיונות דיבר הרב גרנות בלשון מזלזלת על תלמידי חכמים, קרא להטיל סנקציות על מוסדות חרדיים, ואף הגדיר את החרדים "מוטציה חברתית”.
לו אמירה כזו הייתה נשמעת כלפי ציבור אחר – כל המדינה הייתה רועשת. אבל כשמדובר בחרדים, נראה שדמם הותר.
לא אצדיק את דבריו החריפים של הרב הראשי – אך חשוב להבין שהם לא נולדו בחלל ריק.
היו כנים – היש ציבור יותר מבוזה ונלעג מהציבור החרדי?
הרי רק חיצוניותם מפחידה ומאיימת עוד הרבה לפני התנהלותם.
זהו ההקשר הלאומי הרחב.
במשך חודשים ארוכים נשמעים דברי זלזול ודמוניזציה כלפי רבנים ואנשים יראי שמיים שתפיסת עולמם קשה להבנה לציבור דתי לאומי, ובמיוחד בעת מלחמה.
אלא שמעבר לשאלת הכבוד, יש כאן תופעה חמורה יותר:
היעלמותה של הסולידריות, התהליכיות והסובלנות בחברה הישראלית כלפי הציבור החרדי.
במקום דיאלוג איטי, אחראי ומכבד – שבו מדברים, מקשיבים ומבינים את מורכבותם של חיים תורניים – הולכים כיום על "הכול או לא כלום": או שאתה מתגייס, או שאתה אויב המדינה.
זוהי לא דרכה של תורה ולא דרכה של חברה חפצת חיים.
בו בזמן, אותם קולות הקוראים לגייס בכוח את החרדים שתקו ושותקים לנוכח תופעת הסרבנות הגוברת במחנות אחרים, שגם בהם אגב, אין צורך לטפל בכוח ובסנקציות דרקוניות.
כאשר חיילים ומילואימניקים מסרבים לשרת במחאה פוליטית – כמעט אין גינוי, אין מאמרים חריפים ואין כתבות זועמות בערוץ 12.
מדוע כלפי החרדים מאבדים סבלנות ומבקשים להעניש אותם, ואילו כלפי סרבנות מהסוג שיש האומרים שהביא עלינו את אסון הטבח – מגלים הבנה?
וכי מישהו היה חושב לדבר מעל ראשם של 'אחים לנשק', למשל, במאה שערים? הם הרי לא נמצאים שם. מה התועלת בהשמעת דברים בבמה כה לא רלוונטית?
הבעיה המרכזית היא פגיעה אנושה באפשרות של שפה המקדמת כבוד ואחווה בתוך עם ישראל.
ראו את דבריי כיוצאים מלב מדמם של אבא לבן אחד חסיד קרלין ששירת בצה״ל ולבן אחר קצין בצה"ל, אורי מרדכי הי"ד
כאשר מגזר אחד מרשה לעצמו לדבר בבוז על מגזר אחר בשם "תיקון", "פתיחות" או "שוויון בנטל", נוצר קרע שלא ירפאו אותו נאומים ותקציבים.
ומי שנושא באחריות ציבורית חייב לשאול את עצמו: לאן כל זה מוביל?
הרב גרנות איננו מדבר עם ראשי הציבור החרדי, אלא על הציבור החרדי – מעל גלי האתר, מול מצלמות התקשורת, באולפנים הצמאים לשמוע רב אחד מדבר נגד רב אחר.
לא הייתי מעלה זאת, אך הדברים פוצעים את ליבי שוב ושוב.
ראו את דבריי כיוצאים מלב מדמם של אבא לבן אחד חסיד קרלין ששירת בצה״ל ולבן אחר קצין בצה"ל, אורי מרדכי הי"ד.
את השיח המורכב חייבים לנהל אחרת.
לאור זאת, ההתכנסות והגבהת החומות מצד הציבור החרדי היא טבעית. כל אחד מאיתנו היה פועל כך ביחס לציפור נפשו.
תנועה איטית אמנם אך שיטתית של התגייסות חרדים לצה"ל נבלמה לצערנו על ידי פעולות אגרסיביות; לא משקים תינוק בן יומו בזרנוק של מכבי אש.
באופן הזה הקרע עלול ללכת ולהעמיק, והסכנה האמיתית אינה של "אי שוויון" אלא של כאוס ושל איבה בין אחים.
השלום לא יבוא מהאשמות הדדיות ולא מהתנשאות של מגזר על מגזר – גם אם הנטל כבד והעול מכביד.
האמינו לי, לאבד בן אהוב זהו נטל גדול יותר, בלשון המעטה, אך דרושה אחריות לאומית.
השלום יבוא רק כשנשיב את הכבוד לתורה, לרבנים, ולעם ישראל כולו — על כל גווניו, מתוך סבלנות, הקשבה, והבנה שכולנו שייכים לאותו גוף חי, לאותה נשמה אחת של עם ישראל.
