אתם, חברי 'סוללים דרך', הראשונים לדעת שהמדיה אינה אמצעי לבידור בלבד ואינה כלי אובייקטיבי לצריכת חדשות.
המדיה בנויה לעצב את התודעה שלנו.
מאחורי כל תכנית, תשדיר, ראיון, פרסומת וסדרה ישנו ראש עם כוונות, שלא תמיד מתיישרות עם הערכים שלכם. לכן עלינו לפתח חוש ביקורתי בסוגיות תרבותיות ולשים לב לתוכן, למסגור ולהגשה, ולא פחות מכך גם לתזמון של התכנים המושלכים לעברנו.
ונחזור לסדרת הטלוויזיה "המזח".
הסדרה מספרת את סיפורו של מוצב המזח, שהיה הדרומי ביותר בשרשרת המעוזים של "קו בר-לב", שנבנו ב-1968 לאורך תעלת סואץ.
הסיפור מתחיל ביום שישי, ערב שבת-יום כיפור, דרך תיאור גבורתם של לוחמי המעוז ללא כל סיוע וכניעתם לבסוף, ועד לחזרת השבויים מהשבי המצרי לאחר חמישה שבועות.
לא נעסוק באיכות ובחוויה הקולנועית של הסדרה. את אלו נשאיר למבקרי הקולנוע. נתמקד בנקודות התרבותיות והמוסריות העולות מתוכה אלינו.
הרקע לדברים הוא, במאקרו, המאבק התרבותי שהתעצם בארץ בשנתיים האחרונות בין הרוב הלאומי-מסורתי ובין המיעוט הגלובליסטי-פרוגרסיבי. ובמיקרו – הקריאה של האחרונים לכניעה ("הפסקת המלחמה" וחתירה להסכמים מדיניים עם עזה ואיראן).
יודגש, אין בהשוואות לזמננו שום ביקורת כלפי גיבורי המזח. כוונתי היא להצביע על המוטיבים השייכים אלינו מבחינה תרבותית-פוליטית.
ההמון החווה כיום את המלחמה מקרוב ועל גופו, יתקשה להישאר אדיש לסדרה העוסקת במלחמה שלנו
א. מזה כשנה ושמונה חודשים אנו בעיצומה של מלחמה שמעסיקה אותנו בחזית ובעורף, יום ולילה, בדאגות ובשאלות מוסריות כבדות משקל. והנה, פתאום מופיעה לה סדרת טלוויזיה העוסקת במלחמה.
אם מישהו רוצה לעצב את דעת ההמון בהקשר של המלחמה, אין טוב יותר מלהגיש לו סדרה העוסקת בדבר הנמצא הכי גבוה בסדר היום – המלחמה.
ב. כיוון שאנו בעיצומה של מלחמה, גם אילו הייתה הסדרה עוסקת במלחמתם של האמריקאים באפגניסטן או בעירק היה בכך כדי לעניין ולהשפיע עלינו, אך הסדרה דווקא עוסקת במלחמה שלנו, בחיילים שלנו, באובדן ובמחירים שלנו.
ההמון החווה כיום את המלחמה מקרוב ועל גופו, יתקשה להישאר אדיש לסדרה העוסקת במלחמה שלנו.
כשהציבור מבקש לנוח קצת בכורסה מחדשות היום, מהחששות, מהפחדים, יהיו כאלה שיגישו לו את נוראות המלחמה מכיוון אחר, ישירות למוח, כדי לשכנע אותו לתמוך בהפסקת המלחמה עוד לפני השגת מטרותיה.
ג. אין זו סדרה על מערכת סיני או מלחמת לבנון השנייה. זוהי סדרה דווקא על מלחמת יום הכיפורים, שמכל המלחמות שהיו עד כה נצרבה בזיכרון הקולקטיבי של הציבור הישראלי כטראומטית. סדרה על מלחמת יום הכיפורים הנוראה – בזמן הזה – יכולה להשיג שתי מטרות:
- להפעיל טריגרים מתפרצים כמו פופקורן בסיר כדי ליצור בעם כולו אווירה ואמירה ברורה של "די למלחמה!".
- לתדלק את הגוף העיקרי של 'מחאת קפלן', המורכב מבוגרי מלחמת יום כיפור. הם הראשונים שיצפו בסדרה העוסקת בהם, בימים ההם. הזיכרונות הקשים, הכעס והמרירות שייווצרו – הם הדלק להזנת המחאה שהתכווצה.
ד. בסדרה – נוכח מספר ההרוגים והפצועים והחוסר בתחמושת ובציוד רפואי, נוצר מתח קשה ביותר בין מפקד הפלוגה ויתר הקצינים והמפקדים במעוז הנושאים את האתוס הישראלי של "נלחמים עד הסוף" לבין רופא המעוז, המחזיק לבדו באתוס של "הצלת חיים". נשמע מוכר, נכון?
לימים, גם מפקד הפלוגה הודה שהכניעה למצרים הייתה המעשה הנכון לעשות, כי מאחר שצה"ל היה כבר לאחר קרבות הבלימה ובעיצומה של התקפת הנגד, לא הייתה לכך השפעה שלילית על המלחמה – מעשית ומורלית.
אך אף שאי אפשר להשוות בין מצב המלחמה כיום ובין המצב של מוצב המזח אז, המסר מהדהד בקול גדול: לא רק שכניעה אינה דבר רע, נהפוך הוא, היא המעשה האצילי ביותר כי היא מצילת חיים.
מה שעבד פעם, כבר לא יעבוד שוב. התבגרנו. את הרוח הלאומית והיהודית אף אחד לא יצליח לנצח. גם לא סדרה ערוכה היטב
ה. אי אפשר שלא לשים לב שמי שנושא את קריאת ה"מלחמה עד הסוף" הוא בחור דתי, מפקד הפלוגה סגן שלמה ארדינסט. לעומתו, את הקריאה לכניעה ("הפסקת המלחמה") כדי להציל חיים נושא ד"ר נחום ורבין – רופא המעוז, המוצג בסדרה כמשכיל, חילוני למהדרין ותושב תל אביב, שאפילו תפילת "כל נדרי" גדולה עליו.
סטריאוטיפים הם מרכיב מרכזי בעיצוב תודעה.
הרופא מבין שעם המ"פ 'לא ילך לו', ואז הוא עוקף סמכות ומנסה לייצר מרד קצינים בעד כניעה לאויב המצרי, מתחזה בקשר כמפקד הפלוגה ומבקש מהדרג הפיקודי העליון רשות להיכנע.
הוא המשכיל, היודע והמבין מה טוב למעוז, לעומת המ״פ המשיחי; ובגלל זה אין צורך להסביר ולשכנע, ומותר לעבור על החוקים.
מזכיר לכם משהו?
ו. סצנה נוספת מציגה דו-שיח בין הרופא המשכיל מתל אביב ובין לוחם שריון צעיר ממוצא מזרחי, תושב עיר פיתוח וצעיר ממנו בעשור.
הסצנה הצדדית הזו, לכאורה, עוסקת בשאלה "מהם נתוני הפתיחה לקבלה ללימודי רפואה?". הרופא מספר שעשה בגרות ריאלית בשתי מגמות, בעוד לוחם השריון מספר שכלל לא עשה בגרות, כי נדרש לסייע בפרנסת המשפחה. אותו לוחם שריון, שנפל אחר כך בקרב, לעולם לא היה מצליח להיות משכיל ורופא.
כך מוגשת לכם, הצופים, תעמולה צינית: מי הציל את המעוז ברגעיו הקשים, כשהמדינה הפקירה את חייליו למותם ולא חשה לעזרתם? לא הקצין הדתי האוחז בערכים של ניצחון ומלחמה עד הסוף, ולא הלוחם הפשוט מעיר הפיתוח. רק האחוס"ל (אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט, לאומי) מתל אביב הציל את המעוז!
