א.
חז"ל מתארים בתלמוד (סנהדרין צו, ב) מין דו-שיח שהתקיים, כביכול, בין שר הצבא הבבלי נבוזראדן ובין הקב"ה, שבו מתגאה נבוזראדן על כך שהחריב את ירושלים ואת בית המקדש הראשון.
התגובה האלוקית כלפיו היא: "עם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת". במילים אחרות, למעשה, ירושלים הייתה חרֵבה לפני שהגעת אליה. אתה רק הדלקת את הגפרור. אך ברור לנו כי המצביא הבבלי, ואפילו נבוכדנצר ובבל כולה, אינם הנמענים של המסר הזה, אלא דווקא אנחנו, שרוקַנו את ירושלים ממשמעותה.
ללמדנו, שהמצב הגיאופוליטי של עם ישראל מהווה מראה למצבו הרוחני-תודעתי.
ולכן, כמסקנה לימינו: אם מצאת תקלות מעשיות ומערכתיות רחבות וברצונך לתקן – חפש את השורש שלהן בתודעה הלקויה.
אם העיסוק יישאר רק בשאלה המבצעית של ההגנה על ירושלים – פספסת את הנקודה.
ההגנה על ירושלים מתחילה ב'תודעה ירושלמית'.
התודעה הישראלית, שנפלה בעצם בשבי, עוברת עינויים ולוחמה פסיכולוגית
ב.
האסון שפקד אותנו בשמחת תורה ה'תשפ"ד חייב להיחקר כמובן ברמה המעשית, החל באגף המבצעים, דרך מטה פיקוד דרום ואוגדת עזה ועד לכשירות הימ"חים של יחידות המילואים. אך מי שיישאר רק ברמת התחקיר המבצעי יחמיץ את שורש העניין, ובכך יביא את המדינה לאסון הבא חלילה; כי הכל מתחיל בתודעה.
עכשיו, כשהשבויים החיים שבו לבתיהם ורוב החללים שבו לקבורה, אסור לנו להתעלם מהתודעה שנלקחה בשבי; כי חסרונה וההתעלמות ממנה, שלא לדבר על הניסיונות להשמידה ולהגחיכה – הביאו עלינו את האסון הנורא.
ג.
השבת השבויים לחיק משפחותיהם היא רק הפרק הראשון בחזרתם לשגרה. השהות הארוכה בשבי על כל נוראותיה דורשת שיקום ארוך ורחב המורכב משני חלקים.
החלק הראשון והפשוט יותר הוא השיקום הפיזיולוגי. באופן כללי ניתן למצוא אצל השבויים חבלות גופניות, זיהומים, תת-משקל, לקות בשמיעה ובראייה, מחסור בוויטמינים וחולשה כללית.
החלק השני והמורכב יותר הוא הפן הנפשי. רבים מפדויי השבי עשויים להתמודד עם הפרעת 'דיסוציאציה' – תגובה נורמלית למצב א-נורמלי, שבה האדם החווה חוסר אונים מול מצב של טראומה מתנתק מרגשותיו, מזיכרונותיו ומתחושותיו ומתפקד באופן קר ומכני.
זהו מנגנון הגנה שרידותי, שעם השיבה הביתה צריך פדוי השבי להתקלף ממנו ולחזור להרגיש את החיים.
ד.
כשהתודעה היהודית הבריאה, התואמת את טבע הבריאה והעובדת כבר אלפי שנים ומעניקה חיים בריאים לנבראים, נופלת בשבי התרבות הפרוגרסיבית, היא חווה דיסוציאציה ומאבדת קשר עם המציאות.
אתה עומד מן הצד כלא מאמין. אינך יכול לנהל שיח – כי הקריטריון לָאמת אבד, משמעותן של המילים הושחתה, והפרוגרסיבי גם לעולם לא טועה; הכל אפשרי, הכל נכון. כל אמירה היא נכונה, שהרי הכל רק עניין של נרטיב והֶקשר גמישים כפלסטלינה.
התודעה הישראלית, שנפלה בעצם בשבי, עוברת עינויים ולוחמה פסיכולוגית: ההתיישבות, שהייתה ערך עליון, הפכה כביכול לקללה ולמעמסה. ערכי הניצחון וההכרעה נשחקו עד דק. נושאי התודעה הלאומית עברו עינויים וחקירות.
המתיישבים, שהיו סמל ומופת, נחשבים ל'מקדשי אדמה' ו'אוכלי מוות'.
העדפת חיי חיילינו ואזרחינו על פני חיי האויב החלה להיחשב גזענות. הפכנו מצבא מכניע לצבא מרתיע. מתמיכה טוטאלית בחיילי צה"ל עברנו להעמדתם לדין ולהכפשתם בכל העולם. מהאפשרות של ממשלת אחדות לאומית בעת מלחמה, או לכל הפחות של תמיכת האופוזיציה מהצד – נעשתה האופוזיציה ללועגת ומכשילה.
יש בתלמוד ביטוי, "אין הבור מתמלא מחולייתו". הן התודעה הישנה שנכשלה, והן תודעת הפירוק שמילאה את מקומה, לא תוכלנה למלא את החלל של בור השבי
ה.
גם התודעה שנפלה בשבי מציבה לפנינו את מצוות פדיון השבויים. לא פיוס האויב התודעתי וריצויו – אלא שחרור התודעה בתקיפות ובאומץ, תוך הכרעת האויב התודעתי; כי אין להיכנע ללחץ של שובי התודעה ולתרמיתם.
ניסיונות פיוס עם אלו המושכים אותך ליפול בבור השבי במקום לעלות ממנו לא ישפרו את המצב.
מול הדורסנות כלפי התודעה השבויה חייבים להיות תקיפים, לעמוד על האמת ולדרוש את ביטויה במרחב הציבורי. למען שלום הציבור ולמען ריפויו, לאחר גלות פיזית ותודעתית ארוכות.
יש בתלמוד ביטוי, "אין הבור מתמלא מחולייתו". הן התודעה הישנה שנכשלה, והן תודעת הפירוק שמילאה את מקומה, לא תוכלנה למלא את החלל של בור השבי.
רק תודעה חדשה-ישנה תוכל למלא, כמים זכים ורעננים, את החלל שנוצר; את הבור שאמנם מים לא היו בו, אך נחשים ועקרבים תודעתיים היו גם היו.
על אלו צריכים אנו להצביע, אותם עלינו לפרק, כדי שנוכל לבנות על הריסותיהם את התודעה היהודית והישראלית הבריאה.
"כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי, נְאֻם ה', כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם" (ישעיהו סו, כב).
