היום השתתפתי בשלוש אזכרות בהר הרצל.
בתי העלמין הצבאיים ברחבי הארץ התמלאו היום; שם הדופק הלאומי נמצא.
השמחה על חזרתם של השבויים מלווה בכאב חד וצורב על אלו שמסרו את נפשם במלחמה, גם למען חזרת השבויים.
כעדות לגבורתם נותרו אלמנות, יתומים ומשפחות שכולות יקרות ואהובות.
ונשארו גם פצועים רבים מהמלחמה בגוף ונפש. חייבים לזכור גם אותם כל הזמן, דווקא משום שאין להם משרדי יחסי ציבור, הפקה, או אסטרטגים ויועצי תקשורת.
הביטו רחב – ההתמודדות האישית שלהם לא תמה, וחובתנו לסייע להם ככל האפשר.
ההפגנות בכיכר קראו לסיום המלחמה. לא לסולידריות תמימה עם משפחות כאובות
- תחילה, חשוב להבין מהי ׳כיכר החטופים׳.
במשך השנתיים האחרונות ׳כיכר החטופים׳ הייתה ׳שנויה במחלוקת׳, בשפה מכובסת, בחברה הישראלית.
לא רק בגלל המסרים הבוטים שהושמעו בה נגד ממשלת ישראל ונבחרי הציבור, שבכך היא ייצגה בעיקר את מתנגדי הממשלה, אלא בעיקר בגלל הקו האסטרטגי שהובילו ראשיה בכוונת מכוון. המסרים שיצאו מהכיכר רק חיזקו את חמאס בדרישותיו, והעלו את מחיר החטופים.
גם מצדדי ההפגנות בכיכר טוענים שהתועלת של ההפגנות הייתה בעיקר בכך שהן חיזקו את החטופים בעזה ונתנו להם תקווה – כלומר, החמאס שידר להם את המחאות וההפגנות.
אתמול סיפר החטוף פדוי השבי איתן מור לראש הממשלה, שמפקד חטיבת חמאס בעזה אמר לו שאם תהיה עסקה – אותו ישחררו ראשון, כי אבא שלו (צביקה מור) בכל מקרה לא הולך להפגנות.
אלו דברים פשוטים, אבל העדות הזו מחזקת את מה שרבים ידעו וחשבו.
ההפגנות בכיכר קראו לסיום המלחמה. לא לסולידריות תמימה עם משפחות כאובות. הן קראו להפסקת הלחץ הצבאי, הן הפעילו לחץ לא לסכן את חיי החטופים גם במחיר סיכון לוחמי צה״ל, ובכך האריכו את המלחמה. מבחינתם – לסיים אותה מייד ובאופן מוחלט.
כלומר, מדובר בכיכר פוליטית לכל דבר ועניין, והיא לגמרי גרמה נזק במלחמה.
בימים אלו מתנהל מאבק על ידי הקמפיינרים כדי לנכס לעצמם את החזרת השבויים, תוך הודיה לנשיא טראמפ ותוך התעלמות מוחלטת מראש הממשלה.
וכמובן, אם הרוצחים ששוחררו בעסקה בשל הלחץ הכבד ימשיכו חלילה לרצוח יהודים, אותם פעילי הכיכר יטילו את האשמה על הממשלה והעומד בראשה, משום שהכיכר אחראית רק לדברים הטובים, והממשלה אחראית לדברים הרעים.
בנוסף לכך, גם לאחר החזרת החטופים לא סיימה הכיכר את תפקידה הראשי: הקמפיינים לא ייעלמו אלא ילבשו צורה אחרת של ניסיון להפיל את הממשלה, כמו דרישה ל׳וועדת חקירה ממלכתית׳ שרק היא תביא לאחדות, כביכול.
- שאלה: אולי האסטרטגים של הכיכר הם אנשי שמאל רדיקלי, אבל מגיעים לשם גם לא מעט אנשים שאין להם שום כוונות פוליטיות, אלא רק רצון להזדהות עם משפחות החטופים. מה הבעיה עם זה?
הניסיון לבודד משתנים ולהתייחס לאירוע או למוסד מסוים בניתוק מההקשר הרחב שלו מעיד על נאיביות. זה בוודאי נכון שלא כל מי שמגיע לכיכר מזדהה עם מסריה. אבל מדוע חייבים ללכת דווקא לכיכר פוליטית כדי להביע סולידריות עם המשפחות?
מדוע לא ללכת פשוט למפגש פרטי בביתם?
מדוע צריכים לשרת את האג׳נדה של ראשי הכיכר, המתפארים בכך שאת הכיכר פוקדים מאות אלפים, כולל רבנים ודתיים – וממסגרים גם אותם ככאלו שמתנגדים לראש הממשלה והקואליציה.
הניסיון לומר ״אני מגיע רק לתפילה ולא מזדהה עם הבוז / עם הקריאה להפסקת המלחמה״ הוא אולי טוב כדי להשקיט את המצפון האישי. ציבורית – הוא משרת את המסר הכללי של הכיכר.
זה כמו להופיע ׳רק׳ כשחקן תפאורה בפרסומת מתועבת, שהיא נגד עולם הערכים של האדם, ולטעון שהוא אינו שחקן ראשי אלא רק בתפאורה.
- שאלה: המטרה היא רק להתפלל ולהרבות באהבת חינם, לעסוק בקירוב לבבות. אתה מתנגד לזה?
מהיכן המחשבה התמוהה שרק בכיכר עוסקים בקירוב?
מהיכן זה נובע?
מה עם מאות ואלפי האנשים העושים זאת יום יום בשקט, בלי יחסי ציבור, במיזמים שאינם מתפרסמים בתקשורת?
השתתפתי בלא מעט יוזמות במהלך השנתיים האלו של תפילות, סליחות ומיזמים עם המשפחות השכולות ומשפחות החטופים.
למה כל כך חשוב לעשות את זה דווקא בכיכר?
האם הכיכר התקדשה בקדושה כלשהי?
מדוע היא מרכזית כל כך בתודעה של אנשים רבים? בגלל ׳קדושתה׳, או שמא בגלל הכספים הרבים שהושקעו בה כדי לעצב את תודעת הציבור?
צריך לבדוק היטב אם היה שם 'קידוש השם' פרטי או שמא 'חילול השם' ציבורי, של חיזוק כיכר פוליטית שמנסה להילחם בנבחרי הציבור
- שאלה: אתמול נאמרו דברים מאוד יפים בכיכר החטופים, וזה הוסיף קידוש השם כשרואים שגם רבנים ודתיים נמצאים שם. מה הבעיה עם זה?
אכן, נאמרו דברים יפים. אך מה היה שם יום לפני ויום אחרי?
המחשבה שתפילה ודברי תורה מתוקים ביום אחד ישַנו תודעה של רבים, המעוצבת על ידי גאוני אסטרטגיה, הנתמכת בסמלים ובתקשורת והרוכבת על גל תרבותי – היא שוב מחשבה נאיבית.
והיא גם עולה לנו בדם.
אגב, אתמול, בזמן ההקפות בכיכר החטופים, חלק ממשפחות החטופים נכחו במסיבת עיתונאים באיכילוב, שבה הצהירו שהמאבק שלהם לא תם עד שהחללים חוזרים. במי הם נאבקים?
זכותם, כמובן. אך בכך הם העידו על המסר הכללי של פועלם.
התקשורת גם פרסמה, שחלק גדול מהנוכחים בכיכר לא אהבו את שהותם של תלמידי הישיבות, והיא לא סיקרה את הריקודים שם אלא את המחאה.
לכן צריך לבדוק היטב אם היה שם 'קידוש השם' פרטי או שמא 'חילול השם' ציבורי, של חיזוק כיכר פוליטית שמנסה להילחם בנבחרי הציבור.
ואולי יש כאן תחושה רגשית מנותקת של 'קידוש השם', שאינה מבוססת על עובדות או על הבנה ציבורית ותקשורתית ואינה מבחינה במניפולציות.
- שאלה: הכיכר עצמה היא לא רעה. באנו לשמוח עם החזרת החטופים, שם נמצא הלב של כל עם ישראל, למה להוציא את עצמך מהכלל?
דמגוגיה זולה.
הניסיון למסגר את השיח כאילו רק מי שהולך לשם אכפת לו מהחטופים, ורק לו אכפת מכלל ישראל, הוא חלק מהנדסת התודעה הצינית כאילו 'כלל ישראל' זה כיכר החטופים, ושם עיקר התודעה וההשפעה.
הלב של עם ישראל אכן שמח בהחזרת החטופים, ויחד עם זאת הוא כואב את כאבם של מי שנפלו במלחמה ודואג מפני הבאות. המציאות מורכבת.
בכל מקרה, אפשר לשמוח בלי ללכת לכיכר הפוליטית הזו.
החזרת החטופים לא שייכת להם (ויש הטוענים שהם אף הרחיקו את השבתם על ידי נטרול הלחץ הצבאי).
תתפלאו, אבל גם אנשים בשדרות, בעפולה ובכיכר דיזנגוף שמחו בהחזרת החטופים, בלי ללכת לכיכר פוליטית.
- לסיכום, הדופק הלאומי לא נמצא בכיכר החטופים, הוא היה היום בבתי העלמין הצבאיים ברחבי הארץ ובאזכרות הצבאיות במהלך השנה.
מי שישמע את ההורים השכולים המדברים על בנם ואת האלמנות האצילות המספרות על בעליהן – יתחבר בוודאות לדופק הלאומי והזהותי, לאחריות הציבורית, לרוממות הרוח ולייעוד של עם ישראל בארצו. שם עיקר התודעה צריכה להיות.
אין להם כסף ויחסי ציבור, אבל שם רוב העם הבריא נמצא. מוטב שנעשה קירוב לבבות גם שם, וגם איתם נעשה שיח על קפה ומאפה והקפות שניות בקהילות שלהם.
