המלחמה הנוכחית מבליטה בעוצמה שאלות יסודיות בחיינו הלאומיים ואנו נדרשים להתמודד איתן ביושר ובאומץ.
מלחמת 'חרבות ברזל', לא פחות מהיותה מלחמה פיסית בה עומדים לוחמינו מול אויב ממשי, הינה מלחמת תרבות על ערכים ומושגים.
לא אלמן ישראל אמנם, אך המשך תקומתנו תלוי ועומד במידה רבה במענה הראוי לשאלות אלה.
א. במכתב לברון הירש כתב הרצל על חשיבות הדגל: "דגל? מה זה? מוט עץ ועליו פיסת בד? לא, אדוני. דגל הוא הרבה יותר מזה. בדגל מוליכים בני אדם… למען דגל, בני אדם חיים ומתים. על־פי האמת הרי זה הדבר היחיד לשמו מוכנים הם למות בהמונים…".
ב. כאשר שישה חיילי מארינס הניפו דגל באיווג'ימה – הדבר הפיח רוח באומה האמריקאית כולה. ג'ו רוזנטל, הצלם שצילם את התמונה, אמר: "מה שראיתי מעבר לתצלום היה המאמץ העצום שנדרש כדי לשאת אותו לגבהים שכאלה, אותה מסירות של החיילים הצעירים האלו למולדתם, וההקרבה שעשו למענה." הדגל הוא סמל לאומי שחשיבותו רבה. לא בכדי הכינוי לאדם המוכן להתמסר למען המולדת הוא: "נקרא לדגל".
בשעת מלחמה, חשובה התמסרות הפרטים לטובת הכלל שבעתיים. כיצד תוכל אומה לנצח במלחמה אם כל פרט ידאג אך ורק לעצמו?
ג. מייד עם פרוץ המלחמה הוחלף דגל ישראל במקומות רבים. לצבעי הכחול והלבן נוסף הצבע הצהוב שכיסה את המגן דוד, בניסיון לשנות את האומה כולה. במקומות מסויימים לא הונף דגל ישראל, והוחלף בדגל צהוב ללא כיתוב או סמל. מה מסמלת ההחלפה הזו? מדוע יש צורך להחליף דווקא את הדגל ולא להסתפק בשלטי חוצות?
ד. הפרט במרכז:
לא עוד אזרחים הנלחמים עבור הדגל הלאומי, כי אם למען דגל המשרת את האזרחים. המשמעות של הדגל הצהוב היא תפיסת האומה כאחראית לפרט, ולו בלבד. על המדינה לגאול את הפרט ממצוקתו, ובכל מחיר. ומה יעלה בגורלם של פרטים אחרים העלולים לשלם על כך בחייהם? שאלה טובה.
כמובן שיש למדינה מחויבות לאזרחיה, אך לא זו ההגדרה של המדינה. ההיפך הוא הנכון – על הפרטים להתמסר לטובת הכלל. אפילו בשם ראייה תועלתנית וצרה. הרי ללא טיפול כללי בשורש הבעיה ימשיכו הפרטים לשלם על כך מחיר יקר.
בשעת מלחמה, חשובה התמסרות הפרטים לטובת הכלל שבעתיים. כיצד תוכל אומה לנצח במלחמה אם כל פרט ידאג אך ורק לעצמו? הנפת הדגל הצהוב מבטאת את הרעיון לפיו הדאגה לפרט היא-היא הדגל המרכזי, ולכך צריך לשאוף.
ה. מגמה זו באה לידי ביטוי בצורה חריפה כאשר מטה משפחות החטופים הביע התנגדות לפעולות צה"ל ברצועת עזה: "המשפחות מזועזעות ומבוהלות מהדיווחים על תחילת המתקפה בדיר אל בלח… כיצד המתקפה על מרכז הרצועה שומרת על החטופים, ונמנעת מסיכון חמור שלהם". כלומר, מדינת ישראל צריכה להיכנע בפני החמאס, לאפשר לו להשתקם, ובלבד שלא לייצר איזשהו מגע באזור שעלולים להיות בו שבויים.
ו. הקמפיין האגרסיבי הזה אינו מקיים כלל דיון פתוח ונוקב בשאלות המורכבות. הפרט הוא הנושא המרכזי וזהו. יש כאלה הסבורים, שכדי להראות שאיכפת לנו משבויינו עלינו לגלות אמפתיה לחיים הפרטיים שלהם, ולכן צריך להדהד את סיפור החיים של כל אחד ואחד מהם. אך תפיסה זו מעקרת את היסוד הלאומי הכללי.
הדאגה שלנו אחד כלפי השני לא נובעת מכך שאנו חולקים תחביבים משותפים, אלא
בשל היותנו בני אותו עם;
איברים שונים השייכים לאותו גוף.
המוכנות למסור את הנפש מתחילה ממקום הרבה יותר עמוק.
הוויתור על הקשר שאנו חולקים כעם, והדגשת המימד הפרטי בלבד, לא גורם להגברת האחווה בשעת מלחמה. להיפך – הוא גורם לכך שההתבוננות על המלחמה מקבלת גוון פרטי, וממילא יש לצמצם אותה ככל שהיא עלולה לסכן את הפרט. זוהי ראייה מסוכנת אף בשדה הקרב, כששיקולים פרטיים גוברים על השיקול הכללי.
ז. מאבק בין שני פרטים אמור להסתיים בגישור ובהבנה במקרה הטוב, או בבוררות ומשפט במקרה הרע. אין רצון לנצח או להכניע את הצד השני.
יש התופסים כך גם את המאבק הלאומי. אחד ממנסחי הקוד האתי של צה"ל, פרופ' אבי שגיא, אמר: "אין לגיטימציה לצאת למלחמה כדי לנצח". וגם: "כאשר ממשלת ישראל משתמשת במונח ניצחון, היא חרגה מגבולות המוסר".
עלינו לחזור אל האחדות סביב הדגל, ולהכיר בכך שאנו אומה עתיקה שלכידותה מתחילה במעמד הר סיני
ח. בימים אלה, קמפיין הפרטיות מגיע לשיאו עם "קמפיין ההרעבה" הזדוני, בלי לשים לב אפילו. כי אם נסיר את העניין הלאומי, וכל מה שנותר הוא רק אדם התלוש מהקולקטיב אליו הוא משתייך שנמצא במצוקה – הרי מצוקתם של תושבי עזה גדולה לא פחות ומחייבת פתרון. אין פלא איפוא שמי שמייצגים את התפיסה הזו רואים באויב רעב "כישלון מוסרי".
ט. עד כמה התפיסה הזו חלחלה בצה"ל? לפני כניסתו של הרצי הלוי לתפקידו כרמטכ"ל הוא נפגש עם מעצבי דעה. ביניהם נשיאת מכללת בית ברל, שרת חינוך לשעבר וממייסדות ארגון השמאל הקיצוני "שלום עכשיו", פרופסור יולי תמיר. בפגישה טענה תמיר ש"המסר 'לנצח' הוא לא מסר חינוכי".
י. בעולם שבו יש דגל ותודעת לאומיות, תחשב הדאגה לאויב בעיצומה של מלחמה לפסיכוזה, במקרה הטוב; אך בעולם שבו חיי הפרט הם חזות הכל – צריך בוודאי לדאוג גם לחיי העזתים, במנותק משאיפותיהם הלאומיות. אוסף של פרטים מול אוסף של פרטים בלבד.
הבירור חשוב ביחס לכל אומה ולשון, והוא נכון וחשוב שבעתיים ביחס לעם ישראל שכל מלחמתו היא למען נצחון והנצחת הצדק והטוב בעולם.
נשיאת הדגל מחייבת אותנו לברר את מהות חיינו ותפקידנו.
