א. משנת 1977, כשהשמאל נכשל בבחירות, הוא החל לבנות צירים עוקפי דמוקרטיה, כלומר עוקפי העם.
כך הוקמה הוות״ת והועצמה המל״ג ונופח הבג"ץ, והאקדמיה הלכה והושחתה, ועולם התרבות, והתקשורת והחינוך ומה לא.
וכעת הגיע רגע האמת. ממש רק תחילתו של מהלך שייקח עוד זמן לפרש את משמעותו.
ייתכן שזהו רגע מכונן בחיינו – היציאה לחירות משלטון שאינו נבחר והחזרת הריבונות אל העם. וכאשר מוחלפת צורה לאומית, האחראים לצורה הישנה רואים בכך יום אבל, ולנציגי הצורה החדשה זהו יום ששון.
מותר להתרגש.
כעת הגיע רגע האמת. ממש רק תחילתו של מהלך שייקח עוד זמן לפרש את משמעותו
ב. הכל בתודעה. שנים לא הבנו בכלל את האירוע. צעקנו אל נבחרי הציבור, ולא הבנו שהם אזוקים וכבולים במידה רבה. עד היום.
בשנה האחרונה הכל הולך ומתברר.
מיעוט, לא מבוטל אומנם אך מיעוט, צעקני ואלים ושלא נבחר, מרגיש ש'גנבו לו את המדינה' ונאחז בכל כוחותיו במה שאפשר, כמו תינוק במרכול שחייב שיקנו לו חטיף.
ג. כאותה אם אמיתית במשפט שלמה – הציבור הגדול גילה אחריות; מימי הסזון, ואח״כ באלטלנה, ולאחר מכן ברצח רבין והאשמת ציבור ענק בָּרצח, לא פחות, ובמפעל הזדוני של דה לגיטימציה בגירוש מגוש קטיף ועוד.
והציבור הזה שתק, חטף את הביזוי וההשפלה ושתק.
לעיתים יותר מדי.
וכעת, מתוך אותה אחריות שהובילה אותו לשתוק ולוותר, כעת עליו להתעקש על פיטורי ראש השב״כ שעליהם הוחלט.
למה? יש מספיק סיבות כמובן, אבל זו בכלל לא הנקודה. מספיק שכך רוצה הריבון. נציג העם. לא צריך יותר מזה.
הכל תלוי בכך. לא רק איכות החיים, אלא עצם החיים וקיומם.
ד. כשילד רך בשנים זועם בהתקף בלתי נשלט, אין שום טעם לדבר איתו בהיגיון. זה לא יעזור. הוא לא מקשיב. הוא בעיקר צריך לראות את שפת הגוף של ההורה שלו.
שום טיעון לא רלוונטי. ולכן אין למצמץ מול הקטנצ׳יק הזה, אלא פשוט לא לוותר לו. למענו לגמרי.
ה. וכשהקטנצ׳יק הזה נמצא בהתקף חסר שליטה – הוא גם פולט שטויות, מדבר בחוסר סדר והיגיון, מקלל, מגדף, גורם נזק ואף מאיים שיעזוב את הבית.
אבל כל זה, כאמור, רק בשביל לבחון את ההורה ואת מידת רצינותו.
ולכן, הורה יקר ואחראי – שוב: אל תוותר בשום אופן. אחרת תגדל עבריין בתוך ביתך שיפנים את השיטה וישתמש בה כשיגדל.
ו. השמאל, האמון על זכויות אדם ודאגה לפרט, נאבק עכשיו על המשך כהונתו של ראש המשטרה החשאית לאחר שזה נכשל בתפקידו וגרם לטבח של רבים מספור. אין יותר מטורלל מזה.
קישון מתהפך בקברו ממש.
יום יבוא וייכתבו על כך מחזות, סיפורים ואגדות. ככה מדבר ילד קטן המחפש כוח ושררה ולא אמת, צדק וחירות.
ז. בלי אצילות מיותרת. אנשי ימין ונבחרי ציבור, עשו טובה; לא כעת, אולי לא בכלל. אולי רק לאחר תהליך בקשת סליחה ארוך וכן של שנים.
בלי ׳הכרת הטוב’ ברגעים הללו, כשהזירה עוד מדממת. תרתי משמע.
להודות לראש השב״כ על שנות המסירות שלו בעת הזאת זוהי מחלה ועבדות, לא אצילות. גודל אחריותו, מחדליו ומעשיו עוד לא הוצגו לציבור. אין זה הזמן להודות לו.
אתם פוצעים, אתם עושים זאת על גבן של משפחות שכולות ושל משפחות חטופים רבות, ובכך אתם מקשים על הציבור הרחב להבין את מה שמתרחש פה – מאבק של הרוב נגד ניסיון הפיכה של מיעוט.
שעת המבחן הלאומי הזו מחייבת את האם האמיתית לגלות אחריות ובגרות. בלי קצף על השפתיים, בלי מרירות ובלי שנאה חלילה, אבל עם אחריות לחירות שלנו.
ח. ראוי לא לאבד את קור הרוח ואת חוש ההומור. זה בריא לנפש בעת שהמתבגר מתפרע ועושה שטויות.
גם ככה אין לך כהורה יותר מדי מה לעשות, ולכן כדאי להמשיך לאהוב, לשים גבולות ברורים ולנסות לצחוק על המציאות הזו.
וגם תפילות, הרבה תפילות שזה הקטן עוד גדול ואחראי יהיה, למרות כל התופעות המרגיזות-משעשעות.
יום יבוא ונצחק על כל מיני דברים הזויים שמתרחשים פה.
ט. ״ומה אם תהיה מלחמת אחים?״
תשובה: ראשית, בהסכמה לניהול דיון כזה – כבר מפסידים.
שנית, לעולם לא מוותרים על חירות תמורת טובת הנאה כזו או אחרת, ולמרות שום איום, יהיה אלים ככל שיהיה.
זוגיות בריאה לא נבנית כך, ויחסי עובד ומעביד לא, ושום בעל עסק לא צריך להסכים לחיות תחת ׳פרוטקשן׳ של עבריינים.
אני לא תמים. ייתכן שיהיו כאלה שינסו 'לשרוף את המועדון'. ועדיין, החירות חשובה מכל.
אל תאיימו עלינו.
י. לא עוד.
בשעה הזו נבחרי הציבור בוחנים את הדופק הציבורי; האינטלקטואלי והמנטאלי.
טוב יהיה אם יראו ציבור נחוש, בוגר ודוחף לפעולה.
ושעת המבחן הלאומי הזו מחייבת את האם האמיתית לגלות אחריות ובגרות. בלי קצף על השפתיים, בלי מרירות ובלי שנאה חלילה, אבל עם אחריות לחירות שלנו.
הכל בנחישות וברגישות!
