"היכול להיות שהרע מנצח סתם ככה? גופות עמנו מוטלות בביזיון תחת רגליהם ולקול צחוקם הציני של עשרות אלפי ילדים עזתים ומוזיקת חתונות, ואין צדק? מי אם כך מנהל פה את העולם?"
ודאי שמבחינת האמת אין הבדל מהותי בין היום לבין שאר ימי המלחמה, בהם איבדנו מלאכים ומלאכיות, חיילים גיבורים, ויהודים קדושים.
אבל משהו בתמונה של אמא אחת לביאה, שגוננה על ילדיה עד השניה האחרונה, תמונה המזכירה אירועים המסופרים בתנ״ך ובמדרשים, לא תצא מהראש של אף אחד יותר.
אגדות עמנו קורמות עור וגידים לנגד עינינו בדור זה.
שירי ובניה בדורה כמו חנה ושבעת בניה בדורה.
חנה, הלוחשת לבנה הקטן ”בני, לך אצל אברהם אבינו ואמור לו: כך אמרה אימי: אל תזוח דעתך עליך! אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות, אתה – נסיון, ואני – מעשה”
אנו, שהתרגלנו לקרוא את ההיסטוריה שלנו רק בחצי רצינות, עתידים ח"ו לחזור עליה.
משהו בתמונה של אמא אחת לביאה, שגוננה על ילדיה עד השניה האחרונה, תמונה המזכירה אירועים המסופרים בתנ״ך ובמדרשים, לא תצא מהראש של אף אחד יותר
ולהבדיל,
אלה האויבים שלנו.
נאצים שפלים מתועבים.
רוצחי זקנים, תינוקות, ילדים ונשים.
אין לנו אלא למחות אותם מעל פני אדמת ארץ ישראל.
זאת שעה לגדולה נפשית ומכוננת.
אל תשאירו את הרגשות סוערים בפנים ללא מגמה.
את הרגש המבעבע אנו צריכים תמיד לדעת לנתב למקום הראוי לו.
מחד, לא לחסום אותו. ומאידך, לא לתת לו להשתלט עלינו.
ככה הוא לא מחליש אלא דווקא מחזק.
יש רגעים בחיי עם שהם מכוננים.
שעם שלם מבין – אין מטר אחד בארץ ישראל שיכול לא להיות שייך לעם ישראל.
גירוש. כיבוש. התיישבות.
עם שלם מבין, גם אם עדיין לא מפנים.
ולא, העולם לא מתגלגל באופן סתמי.
תחושת הריקנות היא טעות.
מכיוון שאנו חלק ממשהו גדול הרבה יותר ממה שאנו מסוגלים להבין כרגע.
גם ילד לא תמיד מבין את הוריו.
לעולם יש מגמה. והיא אל הטוב.
והניצחון שלנו, וגם הנקמה שלנו, היא חלק מההרמוניה הזאת של העולם.
ההרמוניה של ההצטרפות לטוב המנצח את הרע.
אנחנו כאן, תמיד נהיה כאן ותמיד ננצח. בע"ה. רק בע"ה
יש טוב נצחי שבאחריותנו להביא לעולם.
העולם כולו מחכה לבשורה שיכולה לבוא רק מעם שעובר כל כך הרבה ויחד עם זאת מלא בזקיפות קומה, בגבורה ובעומק של אמונה.
"הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם.
וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ – עַמּוֹ."
ומפרש לנו רש"י:
"לְאוֹתוֹ הַזְּמַן יְשַׁבְּחוּ הָאֻמּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל: רְאוּ מַה שִּׁבְחָהּ שֶׁל אֻמָּה זוֹ, שֶׁדָּבְקוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל הַתְּלָאוֹת שֶׁעָבְרוּ עֲלֵיהֶם וְלֹא עֲזָבוּהוּ. יוֹדְעִים הָיוּ בְּטוּבוֹ וּבְשִׁבְחוֹ."
כמה מילים אלו ראויות לעם הזה שמתגלה בגבורתו הבלתי נתפסת.
