א. עם ישראל גועש בימים האחרונים, בצדק, סביב סוגיית ההסכם עם השטן.
נראה בינתיים שהראיה קצרת הטווח, המיידית, החיה בעולמות הדמיון ולא במציאות, הרגשנית, הכנועה, היא זו שבינתיים ידה על העליונה.
הקרדיט לנפילה הזו, מלבד לקמפיינרים המתוחכמים ולמסמך ההכוונות של סינוואר, מגיע גם טיפה לכל אחד מאיתנו שלא עמד באופן איתן וגיבור אל מול הלחץ התקשורתי.
בע"ה עוד מתפללים ופועלים שהדברים יתהפכו.
זה יכול לקרות בזכות הערבים ש'לא מפספסים הזדמנות לפספס הזדמנות' – אחרת מזמן הגולן היה של המורדים הסורים ויהודה ושומרון של ערפאת.
וזה יכול לקרות בזכות דמויות מופת של גבורה עילאית ואצילית כגון משפחות פורום הגבורה ופורום תקווה.
ימים יגידו.
היום ננסה ללמוד מההיסטוריה איך באמת משחררים חטופים: על ידי לחץ דיפלומטי-כלכלי-ואיום צבאי בלתי מתפשר, ולא על ידי כניעה.
ב. בשנת 1985, בעת שדרום לבנון הוחזק בידי צה"ל, נחטף המטוס האמריקאי בואינג 727, טיסה TWA 847 מאתונה, על 153 נוסעיו ואנשי צוותו, והונחת בבירות. החטיפה התבצעה על ידי חיזבאללה והמטרה הייתה ללחוץ על ישראל לסגת מדרום לבנון ולשחרר אסירים.
ומה התשובה שהם קיבלו?
לחץ מדיני-כלכלי כבד על סוריה, הגורם הכי משפיע על לבנון בזמנו, שהוריד את החוטפים על הברכיים.
הדיפלומטיה האגרסיבית הובילה לשחרור החטופים לאחר שבועיים, והדרישה של חיזבאללה לנסיגה ישראלית מלבנון לא מומשה כלל.
נשמע מוכר?
נשמע פשוט?
הלאה.
ג. בשנת 1985 נחטפה אוניית הנוסעים 'אקילה לאורו' על ידי ארגון אש"ף, בתכנון והנהגת יאסר ערפאת ואבו עבאס. על הסיפון היו 97 חטופים, והחוטפים דרשו שחרור מאסיבי של אסירים פלסטינים בישראל בתמורה לשחרורם.
לחץ אגרסיבי איתן גרם לסוריה ולמצרים לפחד לשתף פעולה עם החטיפה, השאיר את החוטפים מכותרים ובלתי אפקטיביים, וגרם לשחרור החטופים, ללא שום היענות לדרישותיהם.
ד. ומהמציאות הכלל עולמית: שחרור חטופים בתעשיית הנפט של ניגריה בשנות ה2000, חטיפת "פינקה מאגדלנה" בפיליפינים, שחרור האוניה "אל-רוחא", חטיפת בני ערובה בדרום סודאן, חטיפת העובדים של חברת "Areva" בניז'ר, חטיפת בני ערובה באפגניסטן, שחרור אזרחים קוריאנים בתימן, חטיפת חברי צוות של "Médecins Sans Frontières" בצ'אד, ועוד ועוד ועוד.
רק צריך ללמוד טיפה היסטוריה, ולהישאר עם קורטוב היגיון בריא.
הזמן הגדול הזה שאנו מצויים בו, קורא לנו להיות המבוגר האחראי שלא נופל לקמפיינים, אלא מחזיק איתן את המציאות אל מול כל האתגרים, ומוביל אותה לקומה הבאה שלה
ה. אם זה כל כך פשוט, מה קורה פה?
זה כבר נושא למאמר בפני עצמו, אבל חלק מההשלכות של תודעת פירוק הזהויות של הפרוגרס, מוביל לחוסר יכולת להחזיק בעמוד שדרה הגיוני וערכי.
אדם שהזהות היהודית שלו היא אויבת מבחינתו, מצוי בדיסוננס של בריחה מעצמו, משורשיו.
כדי לקבל גושפנקה למלחמה העצמית שלו, הוא חייב לצייר את מי שמכבד את זהותו היהודית כאדם קר ושונא אדם, הרוצה להקריב חטופים בשביל 'הזיות משיחיות'. הרי אם הזהות הלאומית והיהודית שלי היא לא מפלצתית, אז ממה אני בורח?
צריך להגיד בקול ברור – חטופים שוחררו בעבר וישוחררו בעתיד על ידי לחץ מדיני-כלכלי-ואיום צבאי קטלני.
כשלאדם יש אמונה בצדקת הדרך שלו ובצדקת נוכחות העם היהודי בארץ ישראל, אין לו שום בעיה להיות קטלני אל מול מי שחטפו את בנותיו ובניו.
זאת הדרך היחידה לשחרור אמיתי של כל חטופינו.
כל דרך אחרת שננסה תוביל לעשור של התשות מצד חמאס, בהן הוא שומר תמיד על קלפים של חלק מהחטופים, ובמקביל אנו נותנים לו הישגים שרק יהוו השראה ויוציאו מעוד מיליון ערבים את המחבל הרדום שבתוכם.
הזמן הגדול הזה שאנו מצויים בו, קורא לנו להיות המבוגר האחראי שלא נופל לקמפיינים, אלא מחזיק איתן את המציאות אל מול כל האתגרים, ומוביל אותה לקומה הבאה שלה.
עלינו לפעול לא מתוך תחושת קטסטרופה מיידית, ולא מתוך תחושה שהכל אבוד.
בכל סוגיה ציבורית צריך לחשוב איזו תודעה עלינו ליצור בעצמנו שתכין אותנו טוב יותר לסוגיה הבאה.
אחרי האתגר הזה יהיו עוד רבים, בחלקם ננצח ובחלקם ח"ו קצת נחטוף, אבל את הנצח אי אפשר לעצור.
בע"ה.
