א. תרבות הסוגדת למוות
אחד הדברים שזרים מאוד למוח המערבי של היום הוא יכולת הבנה של תרבות הסוגדת למוות. זה כל כך זר, ולכן המוח הזה פשוט מתכחש לקיומה של תרבות כזו, גם כשפעם אחר פעם נשמעות בתרבויות איסלאמיסטיות אמירות בנוסח "אתם מעדיפים את החיים, אנחנו מעדיפים את המוות" מפי כל הגילאים.
שמענו את זה מחברות מוסלמיות המכנות עצמן 'פלסטיניות'. שמענו את זה מהחיזבאללה. ואנו רואים זאת שוב ושוב בחברה המקדשת וחוגגת שאהידיות. לכן המשטר באיראן מוכן ללכת על הקצה. הוא מוכן למות יחד עם ה'כופרים'.
המוח המערבי של היום מעדיף לסנן קולות אלה ולדמיין שהם לא מייצגים, לדמיין שכולם בעצם רציונליים חפצי חיים ושגשוג, שהכול עניין של עסקאות, שכל השחקנים פועלים על מנת לשפר את מצבם ולדאוג לעצמם ולאנשיהם. אחרת, הוא ייקלע למבוי סתום ללא יכולת לפתור את הקונפליקט.
הנה אחד השורשים של הקונספציה. תרבות שמנסה להימנע ממלחמה בכל מחיר פוגשת תרבות שסוגדת למוות, למוות שלך ושלה כאחד. התוצאה תהיה התמכרות לשקט תעשייתי. תיתן להם הכול – מלונות חמישה כוכבים בבתי כלא, אפשרות להתחמש ללא גבול, לאיים ולתכנן, ולהגיע עד הגבול, ואפילו עד קצה הגבול – ותספר לעצמך שאתה 'מרגיע את השטח' כדברי 'מומחי ביטחון' כביכול, ושאתה 'מבין את האינטרסים', כדברי ראש אמ"ן לשעבר. ברגעים אלה הממשל האמריקאי הנוכחי עומד בפני מבחן כזה.
היכולת שלנו לעמוד מול התרבות סוגדת המוות הזו ולהכריע אותה תלויה קודם כול ברוח ובתודעה
ב. שורשים ומופעים אקטואליים
לתרבות הסוגדת למוות יש שורשים עתיקים מאוד. עם ישראל זיהה עוד בימי קדם את התרבות הזו עם עמלק, תרבות שלא מבקשת לקיים את החיים, אלא לכלותם מעל פני האדמה. את ישראל היא מזהה כתרבות הנגדית לה – תרבות המבקשת לקדש את החיים על פני האדמה. רבים שואלים למה אנו מוחים את זכר עמלק. אך מה דינו של מי שמבקש למחות את החיים מעל פני האדמה? כנראה שיימחה בעצמו.
בדור הקודם זיהינו תרבות עמלקית זו עם גרמניה הנאצית. כלפי חוץ תרבות זו הייתה מחושבת ורציונלית, תרבות עם תוכנית ברורה למימוש שליטתה ושגשוגה. אך בפנימיותה היא הייתה מוכנה להתאבד על השמדת היהודים. היא פעלה במסירות נפש ואקסטזה דתית בסגידתה למוות.
בסוף המלחמה, כשתלו את עשרת ראשי הנאצים, אחד מהם צעק 'משתה פורים', מגלה את בקיאותו בסיפור המגילה וסופו, ויותר מכל, את הזיהוי שלו את עצמו ואת התנועה הנאצית עם העמלקים שבמגילה, כביכול שלם עם סופו הידוע לו מראש.
לא מספיק יודעים שהתרבות הנאצית הזו לא נעלמה ב-1945, אלא נעשתה "העברת מקל" כמעט רשמית לתנועת האחים המוסלמים ולגרעין העולה של האייתוללות באיראן. הם התיכו את אותה סגידת מוות עמלקית אל תוך תרבויות איסלאמיסטיות, סוניות ושיעיות כאחד.
התרבות המבקשת לכלות את החיים מעל פני האדמה דרך השמדת ישראל לא נעלמה, אלא עברה פאזה. והיא פוגשת אותנו היום באתגרים כבירים של קיומנו.
וכמו בימי מלחמת העולם השנייה, ההתנגשות עם תרבות הסוגדת למוות היא משחק סכום אפס, זה אנחנו או הם, זו תרבות מקדשת חיים או תרבות הסוגדת למוות.
עהאד תמימי, 'גיבורה' של העמלקיות הפלסטינית, מגלה בפודקאסט מה עומד באמת מאחורי שנאת ישראל
ג. כוחו של ישראל
היכולת שלנו לעמוד מול התרבות סוגדת המוות הזו ולהכריע אותה תלויה קודם כול ברוח ובתודעה. כל עוד אנו חושבים שאנחנו חלק מהתודעה המערבית הבורחת ממלחמה ומתמכרת לשקט תעשייתי, לא נצליח. אך אנחנו לא. רוח אחרת יש עמנו.
העם היהודי מאז ומעולם דבק באלוקים חיים, וקידש מכוח זה את החיים. לאורך כל ההסטוריה התמסר העם היהודי למען ערכי נצח, מתוך הסתכלות אל האופקים הגדולים של הדורות הבאים, וכשצריך ידע לסכן את החיים בשביל אחים, מתוך אהבת חיים ולמען הדורות הבאים.
הרוח המיוחדת הזו קמה שוב לתחייה במלחמה זו. יש אנשים שמתוך טיפשות ורשעות קראו לזה 'אוכלי מוות'. החיים היחידים שהם יודעים לצייר בראשם הם בריחה מעימות עם תרבות של מוות, קנייה ביוקר של עוד כמה רגעי חיים, והשלכת המוות על הדורות הבאים. הם מוסרים בחולשתם את העולם לסוגדי המוות, ובכך שוב חוזרים לשקט תעשייתי ושוב חוזרים למעגלי הקונספציה הישנה.
אך השמחה שלנו לרוץ אל הקרב נובעת מאהבת חיים עמוקה מאוד, אהבת הטוב, מלחמה על החיים ודאגה לדורות הבאים. וזה היתרון העצום והמכריע שלה על תרבות המוות אשר מולנו, יותר מכל כלי נשק ויתרון טכנולוגי אשר בידינו.
הזיכרון שהתרבות הסוגדת למוות עדיין משתוללת בינינו ומעיזה להראות את פניה בא יחד עם האחריות שלנו להילחם על החיים במסירות גדולה יותר, ובאהבה עמוקה יותר. הדין וחשבון יגיע, עובדי החושך יכלו תחת השמים, ומקדשי החיים יצהלו.