א. 'מפלגת מרכז' ושמה 'הסכמות רחבות'
מפלגת מרכז היא יצור פוליטי שלא נחל הצלחה רבה במהלך השנים. לרוב האנשים עמדת הזדהות ברורה יותר עם ימין או עם שמאל.
את הפשרות הנדרשות אנו עושים אחרי שמתקבלות התוצאות בקלפי. היקף התמיכה הציבורית בדרך מסוימת יקבע, בהתאמה, את הפשרות שיש לעשות כדי לתת ולקבל את חלקה במכלול.
הצורך האמיתי באחדות בא לידי ביטוי בחיזוק הערך המשותף שגדול יותר מהמחלוקת, לא בתזוזה של 90 מעלות שמאלה כדי להסכים עם אותה מדיניות.
אך הנה דרך הרבה יותר יעילה לייצר מפלגת מרכז, ולמשוך אליה כמות יפה של מנדטים מהימין: למתג אותה מחדש כשיח המגשר על קיטוב, פוליטיקה של הסכמות רחבות: מתקנים ביחד, מקשיבים לכאבים ולפחדים של כולם, ועוד סיסמאות יפות, גדושות ברגשות ולבבות.
כי אחרי שנפגשים, ומדברים, ומתווכחים, ומקשיבים, ומכילים, אנחנו מוכרחים גם להגיע, בשם האחדות, לתוצר אחיד של שפה וסדרי עדיפויות פוליטיים, שהוא לא ימין ולא שמאל, לא חם ולא קר, לא ברור מדי ולא נורא מדי, לא בשורה מבטיחה מדי אבל גם לא מעצבן מדי.
צורת החשיבה הרבעונית ממילא תכנס אותנו אל אלה שמיישמים את הטשטוש הזה, הקיים במה שקרוי 'מפלגת מרכז'
ב. קנאות ושמה אחדות
מיתוג כזה מייצר בצורה מתוחכמת מונופול על אחדות ופתרון הקיטוב: ויתור על קידום חופשי וצלול-דרך – שבעינינו טוב וראוי וחיוני לעם ישראל – והתכנסות מראש, עוד לפני שהעם אמר את דברו, למפלגת מרכז.
זה יכתיב מראש את הקול הציבורי שלנו, את האני מאמין שלנו. זה יחזיק אותנו קצר וקרוב לחזה של השמאל, שלא 'נקצין' כביכול בטעות. הנציגים הכי נאמנים וחדים של הימין יהפכו בעינינו לסדין אדום. לא נוכל כבר לתמוך בהם, כי הם הרי "עסוקים בפוליטיקה של הכנעה".
כשמטשטשים בין אחדות לקידום מדיניות, כל מי שלא התכנס לאותה 'מפלגת מרכז' הופך לפלגן, עסוק בפוליטיקה של הכנעה, ומקוטלג בקבוצת "חלק מהבעיה" (לדידם, עם ישראל כולו הוא חלק מהבעיה טרם 'נושעו' על ידי סמינר הרבעון).
מי מעוניין לייצר מיתוג כזה לימין? אולי מי שמבין שבקלפי אי אפשר ממש לנצח, אבל אפשר לאלף את הימין הדתי לסטות 90 מעלות שמאלה, בשם האחדות.
רגע אחד, תגידו, מי אמר בכלל שתנועת הרבעון הרביעי תקים מפלגה? באמת שאין להם שום הכרח להקים כזו. צורת החשיבה הרבעונית ממילא תכנס אותנו אל אלה שמיישמים את הטשטוש הזה, הקיים במה שקרוי 'מפלגת מרכז'. הוא מיוצג היום על ידי אנשים כמו בנט, אייזנקוט, משה טור פז ועוד. לשם ילך הקול הציבורי שלנו. לשם ילך הפתק שלנו. הטשטוש בין אחדות ומדיניות יגרום לנו לאבד את הדרך.
מי בעל הפוטנציאל הכי גדול בימין להתפתות לזה? מי שממילא לא נחרץ כל כך בדיון על הדרך. ומי שקבוצת ההשתייכות החברתית קרובה שלו היא 'צאצאי מפא"י'.
ג. תנועה כלל ישראלית?
התנועה הזו ממש לא כוללת את כל חלקי עם ישראל והחברה הישראלית. היא כוללת אנשי שמאל מתונים וציוניים יותר, ואנשי ציונות דתית ליברליים יותר, שמטבעם מזוהים יותר סוציולוגית עם ה'צאצאים' הפוליטיים של מפא"י. מבחינה פוליטית, היא בסופו של דבר עוד גרסה של מפלגת כחול לבן.
על פי כל הצהרותיה, היא בסך הכל מעוניינת להקים קואליציית מרכז, בדיוק כמו שרצו בכחול לבן. היא פשוט עושה את זה במיתוג חכם יותר: מיתוג של 'אלה שנמאס להם מהקיטוב'.
כל חלקי עם ישראל? אולי הכוונה לרבעון מתוך עם ישראל. כיצד פשרות בין שתי קבוצות קטנות אלה נוגעות לכלל עם ישראל?
אני מחדד. אין לי שום בעיה ברמה האישית עם האנשים האלה. את חלקם אני מכיר. חלקם גם חברים שלי. בעזרת ה' נמשיך לבנות יחד את המדינה שלנו מתוך כבוד הדדי, כל אחד בדעותיו. וגם אין לי בעיה עם מפגשים לצורך הקשבה, שיח והחלפת דעות. זה מבורך. אך לא זאת מטרת התנועה. המטרה – שוב, על פי הצהרותיה – היא חתירה למדיניות פוליטית מוסכמת אותה מחויבים לקדם. זה התוצר. אגב, יותר מדי אנשים גילו את זה רק אחרי שהריחו את ניחוחו המשכר של פתרון הקיטוב.
לא ניפול לפיכך למניפולציה שמטרתה הסטת דעותנו ב- 90 מעלות שמאלה, כביכול כדי למנוע קיטוב
ד. מבט קטוע ושמו "איום הקיטוב"
והנה לטעמי העיקר: לא הקיטוב הוא שמאיים עלינו. טענה זו עצמה היא עמדה קוטבית, שמגיעה בדרך כלל מתוך השקפת עולם מאוד מסוימת. הרבה יותר נכון יהיה לומר שאובדן זהותנו היהודית כעם, לצד אוייבינו החיצוניים, הוא שמאיים על קיומנו, והוא כנראה גם שורש הקיטוב. אדרבה – החיבור לזהות יהודית ולשורשי קיומנו הוא-הוא שיעדן את הקיטוב.
ברור שיש גם פשרות בחיים משותפים במדינת ישראל. אנו נדרשים לזאת כל הזמן. יש כמובן מקום להחלפת דעות, הקשבה וכבוד הדדי במישור החברתי, ולצידם – מנגנון דמוקרטי של נבחרי ציבור שתפקידם לשקלל את דעותנו. כך דרכה של שותפות במדינה. כך דרכה של אחדות.
אך אינני מעוניין להשתתק מפחד ה'קיטוב'. אינני רוצה ברעת אף אחד, ולא הכנעתי אף אחד. החיכוכים האלה הם חלק מבירור דרכנו. הרבעון הרביעי של מדינת ישראל לא מכושף בסכנת אובדננו, אלא דווקא מבורך בצמיחה של קומתנו, עם קשיי הגדילה שבו, ללא פחד וללא חשש מקיטוב.
לא ניפול לפיכך למניפולציה שמטרתה הסטת דעותנו ב- 90 מעלות שמאלה, כביכול כדי למנוע קיטוב. לא נפסיק לקדם בזירה הציבורית את מה שעבורינו כל כך חיוני לזהותנו וקיומנו כעם. לא נטשטש ונוותר על עצמנו עבור סנטימנט אחדות מדומיין. אחדות היא הביחד שמעבר למחלוקת. והיא תישאר איתנו מעבר לכל מחלוקת, באותה המידה שברור לכולנו שאנחנו יהודים, לפני שאנו חלוקים.
אלא שאחרי כל זה, יש שיגידו שבכל זאת – הקיטוב הוא בעיה קשה ביותר, ובשיח של הסכמות רחבות אפשר להגיע לפתרונות טובים מאוד בהרבה תחומים, בלי להתפשר על מה שחיוני לשני הצדדים.
האם בכלל נכונה הטענה, שיש היום קיטוב עמוק בין חלקי העם?
האם הקיטוב נובע, כמו שנטען, עקב 'פוליטיקה של הכנעה' בציבור ובקרב חברי הכנסת?
והאם מיזם חברתי כזה של פשרה מסוגל אכן לפתור אותו?
