מה כבר יכול להיות בעייתי בלבקש סליחה?
כמו תמיד, יש להפריד בין המוחות הציניים המבריקים להמון העם היקר והתמים לעיתים.
עכשיו בואו נתחיל:
א. בקשת סליחה כנה וראויה מצריכה דיוק. הדיוק מעיד על כנות ואומץ
כשאדם מבקש סליחה, ראוי שידגיש על מה בדיוק וממי הוא מבקש סליחה; מה הייתה מידת אחריותו לאירוע, מה היה חלקו הספציפי בעוול שעליו הוא מבקש סליחה, ובעיקר: כיצד הוא, ולא אחר, מתכוון לתקן את מעשיו.
ב. כבר בתחילת המלחמה נאמרו שוב ושוב המילים 'כולנו אשמים'. מדוע? האם באותה מידה אשמים תושבי גוש קטיף שגורשו מבתיהם והזהירו מפני העלול להתרחש, כמו מקדמי מדיניות הגירוש?
האם אנשי ציבור שפעלו והתריעו על העתיד לקרות אם ניטוש את חבל עזה אשמים בדיוק כמו אנשי ציבור אחרים שתמכו ושכנעו בצדקת הגירוש?
לא. כולנו אחראים אמנם כאורגן, אך בוודאי לא באותה מידה.
הכה באומץ על החזה שלך, לא של אחיך שאותו רמסת
ג. אותם אנשים שעודדו סרבנות וקרעו את העם מבינים כנראה את אשמתם באירוע הנורא של השבעה באוקטובר.
ניכר שכדי שלא יואשמו לבדם, הם החליטו למשוך יחד איתם לתהום את כולנו: "כולנו אשמים". זוהי טקטיקה ידועה, היוצרת סימטריה וטוענת שהנרמס אשם בדיוק כמו הרומס.
הכה באומץ על החזה שלך, לא של אחיך שאותו רמסת.
ד. אין מתאים יותר מהביטוי "הפטריוטיות היא מפלטו האחרון של הנבל" כדי לבטא שימוש ציני וצבוע במסרים פטריוטיים אציליים כבקשת סליחה לאומית.
ה. ׳זילבריזציה׳ ציבורית
במדינת ישראל מבוצע מזה שנים רבות פרויקט רחב היקף, שכל מהותו היא לרוקן את נבחרי הציבור מסמכויותיהם ולהעבירן ל'שומרי הסף' – אנשי ה'דיפ סטייט'. בעיה זו מצויה כידוע גם מעבר לים, ובארצות הברית החל ממשל טראמפ לטפל בה ביעילות.
ומשום כך, כאשר הסמכות ננגסת שוב ושוב, מה לנו כי נבוא בטענות ונדרוש בקשת סליחה מנבחרי הציבור, כשבפועל מה שמומש זו מדיניות של בית המשפט או של פקיד בכיר?
את המדיניות הזו ביטאה דינה זילבר, המשנה ליועמ"ש לשעבר, בספרה 'בירוקרטיה כפוליטיקה': "חשוב שהדרג הפקידותי יכיר בכוחו לעצב מדיניות בנושאים קרדינליים", היא כותבת.
לדבריה, "המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות, מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה".
והיא מוסיפה במפורש: "תהליכים אלו מתרחשים במסווה של ניטרליות ושל מומחיות אובייקטיבית, תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו, מבלי ליתן דו"ח לציבור הרחב שגורלו נקבע בדרג הפקידותי".
קודם כל, ההודאה המפורשת ביומרה ובהונאה היא מדהימה. ושנית, המילים הללו מייצרות חוסר הלימה בין סמכות לאחריות. משכך, כל בקשת סליחה מבלי להצביע על האחראים ועל מידת חלקם המדויקת, מעידה על אינפנטיליות במקרה הטוב, או על ציניות, גניבת דעת וחוסר יושר במקרה הרע.
ו. במציאות הכללית שבה השקר והמניפולציה משחקים תפקיד מרכזי, כל דרישה לבקשת סליחה הופכת לצינית ומכוערת.
מעצבי תודעה ציניקנים מבקשים סליחה בזול וללא מאמץ, אך מעוניינים שאחרים יישאו בתוצאות.
כך, בהשתלטות על המרחב הציבורי בבקשות סליחה מכל עבר, נבחרי הציבור מימין נתפסים כערלי לב, ומוטחת בהם האשמה סמויה כדי לגזור קופון במרחב הפוליטי.
כשיש מחלוקת על חלקו של כל מרכיב במערכת, אין שום ערך לבקשת סליחה באצילות מעושה
ז. "ילדים, תסלחו זה לזה, לא משנה מי התחיל". כך אומרות גננות לעיתים. מדוע?
מה כל כך אצילי בוויתור על בירור נוקב מי התחיל ומה אירע בדיוק?
זהו מתכון בטוח להנצחת עוול. לא על חשבון הילד שלי בבקשה.
ח. גזירת קופון
האם במסגרת בקשת הסליחה תידרש המערכת המשפטית להתנצל? ומה עם התקשורת? או מכוני מחקר שקידמו קונספציה הרסנית?
האם תידרש בקשת סליחה עמוקה ממי שלא טרחו להעיר את ראש הממשלה ערב הטבח?
ומה חלקם המדויק של ראש אמ"ן, ראש השב"כ והרמטכ"ל לשעבר? האם בקשת סליחה תופנה גם למשפחות הנרצחים מעסקת שליט?
ט. לאור זאת אנו מגיעים למסקנה הפשוטה והמתבקשת:
הדרישה לבקשת סליחה נועדה לצורך דבר אחד בלבד – יצירת סלידה גוברת מנבחרי הציבור, שאינם מבקשים סליחה משום שהם מבינים את התרגיל, וגזירת קופון זול ומכוער להפלת הממשלה והעומד בראשה.
כשיש מחלוקת על חלקו של כל מרכיב במערכת, אין שום ערך לבקשת סליחה באצילות מעושה.
בקיצור: סליחה, אבל לא.
