האמת שהתלבטנו האם בכלל צריך להוסיף משהו אחרי סרטון כזה;
זהות לאומית של אומה מפוארת בעלת מורשת אדירה של אלפי שנים תיקבע על ידי 'שיח על כאבים' בין אישה מוסלמית ואישה יהודייה.
עד כה סיפר 'הרבעון הרביעי' לעם היושב בציון שהוא רוצה לעבור מ'שיח של הכנעה' ל'שיח של הכנסת אורחים' בחברה הישראלית.
שכולם פשוט יסכימו זה עם זה: השמאל עם הימין, החרדים עם החילונים וכו'.
ממש חזון אחרית הימים.
אבל אז אירעה תפנית בעלילה. לשיח חדר מגזר נוסף – הערבים המוסלמים.
ועם מי אלו האחרונים מקיימים שיח? לא פחות ולא יותר, עם אלו שזהותה של המדינה אמורה להיות הדבר היקר להם מכל – הדתיים.
ממש התגשמות דברי הנבואה: "וגר זאב עם כבש".
וכיצד תתגשם הנבואה הזו, אתם שואלים? פשוט מאוד, הולכים על המכנה המשותף הנמוך ביותר: הרי גם ערבייה מוסלמית וגם אישה יהודייה דתייה רוצות לגדל את ילדיהן ולדאוג לעתידם.
מדהים כיצד לא חשבו על זה קודם כדי להשיג שלום עולמי.
וגם אם יתברר שהמוסלמי הינו צדיק ותמים, כיצד הוא אמור בדיוק להשפיע על זהותה של המדינה?
2.
השיח המדגיש תדיר 'כאבים ופחדים' מתקיים בממד הרגשי ולא השכלי. כך קשה להתייחס לדברים בצורה רציונלית.
הנה לפניכם מספר שאלות שנשמטו מהשיח הילדותי הזה:
- האם תומכי האסלאם יפסיקו לקרוא לרצח יהודים? יגנו מעשי טרור כלפי יהודים, ולא רק בשיח סימטריה מזויף המדגיש ש"כל אזרח שנהרג עקב טרור זוהי טרגדיה";
- האם אזרחי המדינה המוסלמים יקבלו את העובדה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל?
- האם הם ישירו את 'התקווה'? או שמא הם מבקשים לשנותה? ועוד ועוד.
הניסיון הפתטי לרדד ולטשטש את המחלוקות הללו, ולטעון שכל ההסכמות הן סביב גידול ילדים (לאור איזה ערכים, אגב?), לא רק שלא יפתור אף בעיה, אלא גם יעצים אותה; שום בעית עומק לא נפתרת כך, והדבר רק גורם להדחקתה ולהעמקתה.
וגם אם יתברר שהמוסלמי הינו צדיק ותמים, כיצד הוא אמור בדיוק להשפיע על זהותה של המדינה?
הכללת המגזר הערבי-מוסלמי ב'שיח הכנסת האורחים' מסיר את המסכה מעל פניו של ארגון 'הרבעון הרביעי'.
בעבר פרסם הארגון שהוא נשען גם על 'היסוד הערבי'. לנוכח ביקורות שספג, או אולי מסיבות אחרות, הסיר הארגון את היסוד הזה מהפרסומים.
אך מסתבר שזה רק תיקון קוסמטי שלא יכול להסתיר את מה שנח בשורשי התפיסה של ראשי 'הרבעון' – היסוד הזה חי, קיים ובועט.
אז מה גרם לכך שכעת חזר היסוד הזה והופיע?
ייתכן שהסיבה היא תחושת הביטחון של ראשי הארגון – לאחר שדתיים החלו לחוש בנוח עם מסרי 'הרבעון' עקב הסגנון המתקתק ודמויות רבניות תומכות, חשו מובילי 'הרבעון' שכעת ניתן להחזירו חזרה. אולי, מי יודע?
בקיצור, בהתחלה סיפרו לנו שמדובר ב"תנועת המונים ישראלית הפועלת ליצירת שיח של שותפות בין כלל חלקי העם בישראל"; עכשיו עולה שמדובר בכלל בחלקים שונים של 'החברה הישראלית', ולא רק בעם ישראל המחובר בזהותו לשורש אחד.
איזה 'הסכמות רחבות' בהקשר של זהות לאומית אפשר בדיוק לעשות עם מוסלמים?
לדתיי 'הרבעון' פתרונים.
צריך פשוט להחליט אם המטרה שלנו היא מדינת לאום יהודית, או 'מדינת כל אזרחיה'. עם הכאבים המשותפים, כמובן
ברגע שמתמקדים בשיח של 'כאבים ופחדים', לא רק השכל כבה ומפסיק להיות ביקורתי אלא גם הזהות הלאומית והדתית.
מעגלי הזהות הקרובים של האדם מיטשטשים, ובמקביל מתחילים לקדם שלום בין הרבה פרטים בעלי כאבים.
״"הרי כל בני האדם חווים סבל ומצוקה וראוי לעזור לכולם, הלוא כן?" ישאל השואל.
וכמובן, גם הערבים חיים כאן במדינת ישראל, וצריך למצוא פתרונות לבעיותיהם.
כל זה נכון, אבל זיהוי של בעיה אין פירושו שיש גם פתרון. ובמקרה הזה הפתרון המוצע הוא שטחי ומנותק, כי האסלאם רוצה הרבה יותר מ'לגדל ילדים ולדאוג לעתידם'.
הם רוצים את יפו, עכו ורמלה. הם רוצים שלא תתקיים מדינה יהודית.
הניסיון לקבץ כמה ערבים מוסלמים ויהודיות דתיות על מנת שיישבו ביחד ויגיעו להסכמות רחבות – מתוך הנחה שכך ייפתר סכסוך דתי בן אלף שנים – זהו שגיון ילדותי או מעשה זדון מתוחכם.
הדבר מצביע גם על הגישה הכללית הרדודה והשיטחית בדיון בסוגיות עומק לאומיות נוספות, ש'הרבעון' עוסק בהן.
5.
"מה אתה מציע, שנריב כאן לנצח?"
ראשית, העובדה שאין לי פתרון לא אומרת שמי שמבטיח דמיונות-שווא צודק.
הצבעה על בעיה כלשהי לא מוכיחה שהפתרון נמצא אצל מי שמצביע עליה.
מה אני מציע, אתם שואלים?
שנעסוק באופן רציני בזהותנו שעל בסיסה נבנית האחדות. ללא הפחדות וללא דעות קדומות. בגאווה ובאחריות. נברר באומץ, למשל, האם 'אתה בחרתנו' הוא ייעוד, או שמא סיסמה שכדאי להכניסה לבוידעם כי זו 'גזענות'. נעסוק בהבחנה בין מתן זכויות אזרח לבין השפעה על דמותה של המדינה, ועוד ועוד.
כך נראית אחדות סביב זהות ולא סביב 'רב-תרבותיות'.
במקום להקשיב רק לכאבים (שכבודם במקומם מונח), אולי הגיע הזמן שנקשיב לנשמה היהודית המוחנקת של עם ישראל. לעבר ולמסורת המפוארים שלנו. הם חשובים לא פחות מכאב כזה או אחר – אלא הרבה יותר.
כשנהיה מחוברים לזהותנו, גם הפתרונות יגיעו; וככל שנתרחק ממנה, המחלוקות רק יתרבו.
