התהליך של העמדת שופטי בג"ץ את עצמם מעל החוק התרחש לאורך השנים בשלוש מערכות, שכעת הגיעו לשיאן:
א. מערכה ראשונה
לפני קצת יותר משלושים שנה פתח אהרן ברק את המערכה הראשונה והמרכזית בתהליך. הוא העביר את שלטון העם לבג"ץ, אך עשה זאת בשם העם, כביכול.
הוא טען שחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, שהכנסת חוקקה, הסמיך אותו למעשה לעשות מהפכה חוקתית, שבמסגרתה אפשר להעמיד את כלל החלטות הכנסת והממשלה לביקורת בית המשפט העליון. מבחינתו, הוא לא נטל מהעם סמכויות, אלא קיבל אותן.
אך אף שברק עשה בעצמו רק את הצעד הראשון, הוא כבר הניח את האקדח שתלמידו הולך לירות במערכה השלישית.
גם את מוסד היועמ"ש הוא רתם לעניין. הוא הסמיך את היועמ"ש כפרשן המוחלט והבלעדי של כל חוק שקבע ושיקבע המחוקק. בכך הוא השריש נורמה, שהיועמ"ש עצמו הוא הוא החוק, ולא שהוא כפוף אליו.
איך נשמע לכם שיש בשר ודם שחובה לציית לכל פסיקותיו ללא פקפוק וללא גבול, ללא דגלים שחורים מתנוססים וללא הרהורי כפירה?
ב. מערכה שנייה
שנים מאוחר יותר הגיעה המערכה השנייה – לא מזמן, באמצע המלחמה, בביטול חוק יסוד: צמצום עילת הסבירות (תיקון לחוק יסוד: השפיטה). תלמידי ברק מיצו את השלב של הסתתרות מאחורי טענת קבלת הסמכויות מחוקי היסוד שהכנסת חוקקה כדי לבטל חוקים רגילים, והתקדמו לפסילת חוקי יסוד.
אך אם בג"ץ פוסל חוקי יסוד, אזי אין מקור דמוקרטי שממנו הוא שואב את סמכותו, אלא הוא הוא המחוקק העליון. הוא מעל העם, הוא מקור החוק.
ג. מערכה שלישית
יצחק עמית, השודד המשפטי שגזל לאור יום את נשיאות בית המשפט העליון, לא חיכה יותר מדי להנעת המערכה השלישית. בשבוע שעבר הוא ניסה את כוחו ביישום המהלך השלישי של ההפיכה המשטרית: עמית ניסה לעקור את עקרון מדינת החוק, שהוא: שלטון של חוקים ולא של אנשים, חוק אחד שהוא שווה לכולם. בעזות מצח שלא הייתה כדוגמתה מאז ראשית הרעיון הדמוקרטי, הוא אומר לחבריו כמעט בפה מלא שיש חוק אחד לימין וחוק אחר לשמאל, פסיקה אחת לממשלת 'נאורים' ופסיקה אחרת לממשלת 'חשוכים'. הזמנים השתנו, וחוק המאפשר לממשלה להשפיע על מינוי פקידים בכירים אינו מתאים לממשלה הספציפית הזו. למרות שהחוק ברור במפורש, כאן מדובר על חשוכים – והפסיקה בהתאם.
כשנשיא בית המשפט העליון נוזף בחבריו ואומר שכאן מדובר ב'אנשים אחרים', והפסיקה צריכה להיות בהתאם, הוא פשוט יורה באקדח שאהרן ברק השאיר על השולחן במערכה הראשונה.
ההנהגה השיפוטית של יצחק עמית, שטביעות האצבע שלה ניכרות גם בכל מהלך של הייעוץ המשפטי, מחזירה את החברה לימים שבהם שלטו בה אפיפיורים, מלכים ורוזנים שקבעו את פסיקתם בהתאם למי שהם חפצו ביקרם. כל זה הוא רגרסיה מאוד עמוקה מן ההישגים הכי אלמנטריים של חברה דמוקרטית – חירות פוליטית של האזרחים ושלטון של חוקים ולא של אנשים.
דמותו של הרודן, המולך בשם חסד האל, חזרה לחיינו…
ד. חזרה לשלטון של רודנים
החברות הדמוקרטיות התחילו את דרכן בקביעה פשוטה של הפרדת רשויות, אשר ביטאה עיקרון מכונן שכולם כפופים לחוק. אין איש מעל החוק. כולם שווים בפני החוק, ראש ממשלה ושופט כאחד, ואין אדם שהבל פיו הוא הוא החוק ברגע נתון.
והנה, דווקא חברה המזהה את עצמה כשיא הליברליות התייאשה מהעיקרון הכל כך בסיסי של שוויון בפני החוק – והעלתה לשלטון את דת הפרוגרס, שבה שופטי העליון הם כוהני הדת. הם לא רק מחוקקים את חוקי החברה, אלא הם הם דמותם וצלמם של החוקים.
ה. האם צריך לציית לאפיפיור באופן עיוור?
אחד הדברים שחברי הדת-כת החדשה חוזרים עליהם שוב ושוב הוא חובת הציות המוחלט ללא חריגות לכל פסיקת בג"ץ, שהרי אין מדינת חוק ללא ציות לפסקי בית המשפט. אך תחשבו רגע: איך נשמע לכם שיש בשר ודם שחובה לציית לכל פסיקותיו ללא פקפוק וללא גבול, ללא דגלים שחורים מתנוססים וללא הרהורי כפירה?
זה בדיוק כמו שזה נשמע. עבודה זרה.
אלא שיש מצב שהאקדח הזה, שאהרן ברק השאיר על השולחן כבר במערכה הראשונה, יחזור כבומרנג אל הרודנים, והעם שהחירות כל כך חרוטה על ליבו יסיר את האפיפיורים בעיני עצמם מעל כס האל שבו הושיבו את עצמם.
הרגע שבו ממשלה תסרב לִפסיקה שהתקבלה בניגוד לחוק הוא הרגע שבו נצא לחירות. הוא הרגע שבו נשיב לעצמנו את נאמנותנו לחוקים שהם מעל בני האדם, שאינם נתונים ליכולתם של בני אדם לנכסם לעצמם ולהעמיד את עצמם מעליהם.
