לעיתים שואלים אותנו מדוע אנחנו לא מתייחסים לכל מיני סוגיות שעל סדר היום התקשורתי.
למשל, לפרשת פלדשטיין התופסת את הכותרות.
בניגוד לרבים אחרים, שמפנים את המבט אל האור, אנחנו משתדלים קודם לשאול: מי הזיז את הפנס — ולמה עכשיו?
השיטה הרי מוכרת: מחלקת הסחות הדעת עובדת שעות נוספות. התקשורת תקבע עבורנו על מה נדבר, במה נעסוק, ובעיקר במה לא נעסוק.
זה ילווה תמיד בדרמה, בפרומו מסקרן, מוסיקת רקע של סרט אימה, והכל למען מטרה אחת בלבד – לתמרן את הקשב הציבורי.
וכל זה כדי להדביק לראש הממשלה חשדות על שחיתות, מרמה ואפילו בגידה.
רק כך ניתן להפיל את הממשלה הלאומית – דרך מיקוד ב׳אבן הראשה׳ של המחנה – ראש הממשלה.
מדובר בפרקטיקה הנמשכת כבר למעלה משלושים שנה.
אדם בריא ונורמלי מנסה תמיד להסיק מהעבר על ההווה ולא להיות טיפש שמשחקים לו בראש
ייתכן לגמרי שפלדשטיין פעל בצורה חמורה.
אבל כל הדרמה מסביב היא אך ורק כדי להדביק את הסיפור הזה לנתניהו ולנצל את ההזדמנות לניגוח פוליטי- ציני.
טוב, תגידו, "מי אמר? אולי באמת יש פה סיפור הקשור לראש הממשלה?"
יתכן. אבל אדם בריא ונורמלי מנסה תמיד להסיק מהעבר על ההווה ולא להיות טיפש שמשחקים לו בראש.
אם הוא מזהה שיטה זדונית קבועה של רדיפה אחר ראש הממשלה, אז הוא צריך לדחות זאת בשתי ידיו בבגרות ומתוך הגיון פשוט.
דווקא ההתעלמות ולא ההתעסקות בנושא, על פי המסגור התקשורתי שלו, מעידה על חירות.
הניסיון מלמד אותנו שזה תמיד מתחיל בקול ענות גבורה ומסתיים בקול ענות חלושה – משפט נתניהו יעיד יותר מכל.
עם צוללות, נושאים לאומיים דרמטיים ובסוף – סיגרים, שמפניות ובובת באגס-באני.
דווקא ההתעלמות ולא ההתעסקות בנושא, על פי המסגור התקשורתי שלו, מעידה על חירות
וכל זאת בשעה שפרשיות לאומיות מטלטלות אחרות נזנחות:
הפצרי"ת, מחדלי השב"כ וצה״ל בשמחת תורה, היועמ"שית, טלפון של מישהו מוכר שיש המספרים שהאיראנים פרצו אליו, ועוד.
בקיצור, פלדשטיין אולי חרג מהחוק, אבל התקשורת, כרגיל, חרגה מההקשר.
שבת שלום.
