ליום הזעם, השיבוש ועצירת המדינה, הנקרא בשפה צינית ומכובסת 'יום הזדהות', אפשר להגיב בכל מיני צורות.

מיותר להרחיב מדוע ה'שיבוש' הזה אינו תורם שום דבר, אלא רק מזיק למאמץ הלאומי. לפיכך ננסה להאיר זוויות מבט נוספות בנוגע ל'יום ההזדהות'.

אם בכל זאת הנושא הזה עדיין אינו מבורר אצלכם, שאלו את עצמכם כיצד מגיבים אויבינו לתמונות הללו. זה יספיק כדי להבין, שהשיבוש והכאוס – לחם חוקם של ארגוני המחאה – משרתים למעשה את אויבינו, והם בוודאי שמחים על כך.

א. המציאות שבה האומה נלחמת על קיומה, וסוף סוף – תחת קשיים עצומים – מצהירה שמטרתה היא חיסול החמאס ואי כניעה לו, ובאותה עת יש בה מי שקורא להשלים עם קיומו של האויב הזה תמורת 'עסקה' שכלל לא יודעים את פרטיה, מעידה על חורבן כללי של היגיון ושל חשיבה בעלת לכידות רעיונית, ועל חורבן המושג 'עם' אצל חלקים בציבור הישראלי.

כנראה נותרו עוד שאריות גלותיות רבות שיש להתנקות מהן, והדבר מצריך מאמץ תודעתי לא קטן.

לא נעים, אבל נתמודד.

זוהי אלימות ממוסגרת היטב של 'טובי בניה' של 'ישראל הישנה והטובה'

ב. מתי מחאה מאבדת את לגיטימיותה?

בפשטות ובלי להסתבך: כשהיא מפעילה אלימות.

הן אלימות מילולית והשתקה, והן אלימות פיזית.

  • אם אינכם תומכים בגישה הנלוזה של המחאה אבל צריכים להתנצל במלל רב ולומר 'גם אנחנו דואגים לשלומם של החטופים', כי אתם פוחדים ממפעל בִּיוּש (shaming) ענק, מופעלת עליכם אלימות;
  • אם אתם חוששים להביע את דעתכם במקום העבודה, באוניברסיטה או בבית החולים שמא יבולע לכם, מופעלת עליכם אלימות;
  • אם דעתכם אינה יכולה להיאמר ללא חשש שתיתפסו כהזויים, לא לגיטימיים, 'שונאי חטופים' ו'אוכלי מוות', מופעלת כלפיכם אלימות;
  • אם אתם חסומים בכביש ומעוכבים מלהגיע למחוז חפצכם, גם אם זה חוף הים או בית קפה ולא רק בית חולים או מרכז שיקום או מקום עבודה או מילואים, מופעלת כלפיכם אלימות.

ראוי להודות בה, לא להתעלם ממנה.

זוהי כמובן אלימות מעונבת, מנומסת, של אנשים 'נכונים' המפגינים 'מדם ליבם'. זוהי לא אלימות של אספסוף המצוי בטנטרום. מה פתאום. להם יש תמיד 'כוונות טובות'.

זוהי אלימות ממוסגרת היטב של 'טובי בניה' של 'ישראל הישנה והטובה'.

ג. המחאה הזו היא מחאה מלאכותית, חסרת כל השפעה אמיתית במציאות

היא מבוססת אמנם על צערן הכן של משפחות חטופים הנאנקות בסבלן, אך היא רוכבת על גבן בניפוח מניפולטיבי המהודהד בכלי התקשורת ובעזרת משרדי הפרסום. שום דבר לא מעבר לכך.

השמאל בנוי ומבוסס על עולמות הדמיון והמניפולציה. זוהי אומנותו. חזון אוטופי המבקש לשנות סדרי עולם בכוח ובמהפכנות, מסרב להביט למציאות בעיניים ולכן מוכרח להשתמש בעולם הדמיון כדי למכור את עצמו. כך בספרות, בסרטים, באומנות חזותית ועוד.

באופן כזה אפשר, למשל, לתת למחבלים רובים (ראו הסכמי אוסלו), לקרוא לנרצחים בעקבות ההסכמים 'קורבנות השלום' ולתת ליאסר ערפאת פרס נובל לשלום. הזיה.

לעומת השמאל, הימין עוסק בשימור הקיים ובשיפור איטי של המציאות, ולכן העיסוק בעולמות הדמיון והתרבות נתפס אצלו לרוב כמותרות.

ד. 'איחוד מאבקים'

מי מפגין ומשבש היום?

כל אלו הממצבים את עצמם כמדוכאים, כקורבנות, כסתומי פיות וכדומה.

ובעיקר, כל מי שרואה את עצמו כאטוֹם יחיד וחסר הקשרים. ללא עבר, ללא עתיד, ללא לאום, ללא משפחה וללא היסטוריה. רק 'הווה נצחי'. לא פלא אפוא, שעל שלט עם צבעי תנועת הלהט"ב כתוב: 'לכולם מגיע חופש', ולמטה חתום: 'מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים'.

מוזר, לא?

אבל רגע. אם אדם הוא להט"ב אך הוא מסרב להיכנע לחמאס – מה עליו לעשות?

שמא הוא חייב לאמץ את כל חבילת הערכים המוצעת לו, אחרת לא יתקבל לקהילה? 'הכל כלול', מה שנקרא?

אל דאגה, עוד נתחבק עם אחינו גם פיזית. אבל כעת אנחנו בשלב של הדגשת העמדה הנכונה והצודקת בוויכוח, ללא ערבוב וטשטוש עמדות

ה. אולם רבים מה'משבשים' אינם מסכנים ומדוכאים, הם נראים דווקא מהעשירון העליון של החברה!?

נכון. בסוף מסתבר שכל המאבק הזה הוא מאבק על כוח, הגמוניה ושררה. המדינה הולכת ומשתנה להם, לאחינו המוחים, המשבשים והזועמים, שכמובן זועקים מדם ליבם.

לכן הם ינצלו כל מציאות מורכבת ושברירית כדי להפיל את הממשלה, לעצור את המלחמה, להפריע לניצחון – שיהיה בעצם תבוסה לתפיסת עולמם. הם ימשיכו לחולל כאוס, להפר את החוק, להשתיק ביקורת ולסתום פיות. הרי המדינה היא של אבא שלהם בכלל, אז מי אתם שתגַנו את פועלם? בכלל, תגידו תודה שהם העלו ארצה את הוריכם (כפי שאמר פעיל המחאה הוותיק, הטייס אמיר השכל, לשוטרת ממוצא אתיופי)…

ו. ולמרות הכל, לצד ביקורת שכלית חריפה וחדה על הצעדים הנפסדים הללו, כדאי מאוד לשמור על קור רוח ודופק נמוך, ולחוש תחושה ברורה של עליונות מוסרית (שאין בה התנשאות), של יציבות נפשית ושל גאווה גדולה על בגרות ועל תפיסת עולם נכונה, שהוּכחה אמפירית פעם אחר פעם.

כל אותם אלו שבוזו שוב ושוב – בעצם צדקו, וכעת חובה עליהם להיאבק על תפיסתם. למען הכלל והפרט גם יחד.

אל דאגה, עוד נתחבק עם אחינו גם פיזית. אבל כעת אנחנו בשלב של הדגשת העמדה הנכונה והצודקת בוויכוח, ללא ערבוב וטשטוש עמדות.

ולכן, צו השעה הוא לא לשתוק. ראוי להצדיע לכל מי שהביע ומביע עמדה בעצמאות ובאומץ בימים אלו.

ז. ובעיקר, במציאות הזאת הייתי מציע לחוש חמלה.

חמלה לא מתוך ויתור ולא מתוך חנופה. חמלה מהמקום של המבוגר האחראי, הרואה את בנו הקטן משתטח במרכול על הרצפה ובועט לכל הכיוונים, והמבוגר, במבוכה לא קטנה מהסובבים אותו, מלטף את ראשו של הילד ואומר לו: 'בוא חמוד, זה נגמר, יש לנו עוד דברים חשובים לעשות'.

ודי לחכימא ברמיזא.