הן לא בחרו ב׳מיתוג׳ הזה שנכפה עליהן בעל כורחן. חיים הסתיימו בכאב עצום והחל מסע חדש, מאתגר, כואב ועם צלקת עמוקה שלא תגליד לעולם.
לא באתי לפרוט על נימי הרגש הדקים כדי לסחוט עבורם אמפטיה; הן ראויות להרבה מעבר לזה.
רגש כידוע הינו דבר גמיש וחולף – המשפחות ראויות לכבוד ותשומת לב עקב פועלן ושליחותן כבונות האומה, לא רק בגלל כאבן הקשה מנשוא.
את תלאות המסע החדש והקשה הזה אי אפשר להעלים אמנם, אך ניתן להקל על המשפחות בכאבן על ידי יחס ציבורי רחב המגלה רגישות רבה, הקשבה והעלאה על נס את מופת מסירות נפשם של הנופלים ואת המסע והמשא הכבד של המשפחות שבזכותן הגענו להישגים כבירים.
חיבור הסיפור הפרטי של כל נופל לסיפור הלאומי הגדול יכול להיות נחמה גדולה.
בראש האומה הנלחמת על הופעת הטוב בעולם ניצבו גיבורים שיצאו מתוך בתי גידול לתפארת – אל תשכחו את זה.
לכן, משפחות יקרות ואהובות, אנחנו מצדיעים
מהיוודע על עסקת שחרור החטופים וסיום המלחמה המסתמן, ראוי על אחת כמה וכמה להעלות על נס ולהצדיע למשפחות השכולות.
ההודיה חסרת הפרופורציה לטראמפ דווקא והמיקוד בו, במקום במי שבזכות מסירות נפשו וגופו ממש הביא להישג הזה – הינה עלבון צורב, כואב וחסר רגישות.
אין מי שראוי להוקרה, להודיה, להצדעה ולרגישות, יותר ממי שמסרו את היקר להם מכל – אלו שעמדו בשפיץ של האומה הזו בגבורה ובאצילות: המשפחות השכולות.
משפחות שכולות רבות, שקטות, ולא מוכרות, צופות בכיכר החטופים המושך את תשומת הלב הציבורית ועלולות לחוש כאב על כך שלא רק שהן לא יזכו לחבק את יקירם, גם ההוקרה והבלטת פועלן ייטשטשו.
גם החשש לקראת הבאות שמא חיסולו המוחלט של האויב המר לא ייצא לפועל מוסיף לתחושות המורכבות.
לכן, משפחות יקרות ואהובות, אנחנו מצדיעים.
בימים הללו אנחנו זוכרים בעיקר אתכם. לעד תיזכרו כמגדלורים שבזכותם נסללה הדרך הלאומית לחרותנו.
